במחזה האבסורד של פשרת התאגיד היו הרבה ניצבים על הבמה. משה כחלון, שי באב"ד, יריב לוין, צחי הנגבי, שלמה פילבר, דוד ביטן – כולם, מהראשון ועד האחרון, ניצבים, תפאורה ולא יותר. כולם בובות על חוט בהצגת היחיד שנוהלה, מהפרולוג ועד האפילוג, בידי אדם אחד: ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם תרצו, רה"מ ובני ביתו.

הרבה מלים נכתבו ועוד ייכתבו ביממות הקרובות על הציניות, האכזריות והצביעות שבה נוהל המשבר האחרון. על היחס המביש לעובדי התאגיד ועל היחס המביש לא פחות שספגו במשך תקופה ארוכה עובדי רשות השידור. על מאחורי הקלעים ולפני הקלעים. על התוכניות הדרקוניות לבטל את שידורי החדשות בשידור הציבורי בכלל ועל ההצלחה ההירואית כביכול בביטול חוק הפיקוח על התקשורת שממילא לא היה עובר במתכונתו הנוכחית.

שלטון החוק, זה שבמסגרתו נדרש ראש הממשלה בידי בג"ץ לספק הסברים להתעקשותו להחזיק בתיק התקשורת, למרות שיש לו ניגודי עניינים משמעותיים בתחום. נתניהו שחשש מפסיקת בג"ץ, אמנם הקדים להודיע שיעביר את תיק התקשורת לצחי הנגבי, אבל זה, שעבר בכל אולפני הטלוויזיה כדי לקדם את האג'נדה של נתניהו, לא כיהן בפועל אפילו יום אחד כשר התקשורת במשרה מלאה.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמגיע לדיונים האלה, למרות שהוא מודע למגבלות שחלות על ראש הממשלה בתחום ,ולמרות זאת מנהל איתו משא ומתן על גבולות המותר והאסור.

לא להתרשם מההדלפות כאילו היועץ המשפטי לממשלה מנע מראש הממשלה השתוללות גדולה עוד יותר ועצר אותו מלבטל את שידורי החדשות כליל. במקום זאת, לשאול מדוע מלכתחילה נכנסו אנשי משרד המשפטים לדיון הזה, מדוע הפנו את מבטם הצידה כאשר נתניהו עסק בתחומים שאסור לו לעסוק בהם בכלל, ומדוע שתקו לנוכח ההודעה הרשמית שכל כולה מכבסת מלים ושקרים זולים שנועדו לסמא את עיני בג"ץ ואת עיני הציבור ולהרחיק את האחריות מהשחקן המרכזי בפרשה.

ברגע שאנשי היועץ המשפטי לממשלה נכנסו לחדר המשא ומתן הם נתנו את גושפנקה למעשה התועבה והם אחראים להחלטה המבישה בדיוק כמו נתניהו. הם שיתפו עמו פעולה במגעים שמלכתחילה אסור היו לו לקיים, במקום לומר לו בצורה הפשוטה והנקייה ביותר - אדוני ראש הממשלה, בכל הכבוד אתה מנוע מלדון בפרשה. נקודה.