בישיבת תדרוך שגרתית עם המנכ"ל החדש של משרד החוץ הישראלי, יובל רותם, שגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג־אנדרסן, הקריא מסמך תקיף המזהיר מפני מגמת ישראל לעקור בכפייה קהילות פלסטיניות בגדה המערבית.האזהרה אינה חדשה.היא הושמעה כבר בהזדמנויות אחרות. אבל דחיפותה מורגשת יותר מאי פעם, משום שהצבא והמינהל האזרחי — תחת המכבש של שדולת ההתנחלויות בכנסת ובממשלה — הגבירו בשנתיים האחרונות את לחציהם על אותן קהילות להתפנות, בכוונה בלתי מוסתרת להרחיב את שטח ההתנחלויות או כהקדמה לסיפוח.

המסמך נוקב בשמה של אחת הקהילות הבדואיות הללו — קהילת חאן אל אחמר, שממזרח לאל-קודס — ולא במקרה: קהילה זו, שבנתה לתלמידיה בית ספר אקולוגי מצמיגים, נהפכה לספינת הדגל במאבק הבדואים — רובם פליטי 1948 — על זכותם לחיות בכבוד ובמקומות מושבם הנוכחיים. כפר אדומים דורש זה שנים את סילוקה, למרות שקיומה באזור קדם לזה של ההתנחלות. בפברואר מסר המינהל האזרחי צווי הריסה לרוב המבנים שבה, ומימושם משמעו הרס הכפר כולו. ישראל צפויה להשיב לעתירת הקהילה נגד ההריסות ואיסורי הבנייה, שהגיש בא כוחה זה שנים, עורך הדין שלמה לקר, ולצו ביניים שהוציא השופט אורי שוהם שמנע הריסה מיידית.

גם אם הריסה מיידית אכן תימנע כאן, קהילת חאן אל אחמר אינה הקהילה היחידה שמאוימת: עוד 45 קהילות בדואיות (כ–7,000 בני אדם) נתונות ללחץ ישראלי דומה. כמוהן יש עוד עשרות קהילות פלסטיניות ותיקות אחרות, לא בדואיות, בכפרים ובמאהלים, שישראל דורשת שיעקרו למובלעות הרשות הפלסטינית. למשל: ג'ינבה, סוסיא וזנותה בדרום הגדה, או חדידייה, ח'רבת טאנא, תל אל חימה, ח'רבת א־טוואייל ואל עקבה בצפון הגדה.

גם כשעקירה כוללת מעוכבת, החיים בקהילות אלה נהפכו לבלתי נסבלים. על התושבים נגזר לחיות כשחרב הרס וגירוש מרחפת כל העת מעל לראשם, ואין מאפשרים להם לבנות, להתחבר לתשתיות מים וחשמל, לרעות ולעבד אדמותיהן.

דאגת האיחוד האירופי במקומה. הטרנספר השקט הזה הוא אחד הצדדים המזעזעים של הכיבוש. ישראל חייבת להפסיק פרקטיקה נואלת זאת. עליה להותיר את הקהילות הפלסטיניות במקומן, ולאפשר את התפתחותן הטבעית. אם לא תעשה כן, האירופים עלולים להחליף את האזהרה הדיפלומטית בצעדים אחרים, תקיפים יותר, כמו חרם.