תוך שיתוף הפעולה עם ארה"ב ומדינות המערב, כבשה ישראל, את הגדה המערבית, רצועת עזה ורמת הגולן הסורית במהלך מלחמת יוני 1967.

מאז ועד היום מלחמות פורצות מדי כמה שנים, כאשר בכל פעם הגורמים הישראלים פותחים במלחמה לצאת מהמציאות הקשה שנוצרה. אך ממלחמה למלחמה המציאות הופכת קשה יותר ומסוכנת בהרבה. לאורך התקופה נעשו מאמצים והועלו יוזמות רבות, רובם אמריקניים, לקדם מצב של שלום במזה"ת אך ללא הצלחה בגלל העקשנות הישראלית, שנמשכת ומחריפה דווקא בימינו אלה.

בישראל מתכננים לקיים עצרת לציון 50 שנה למלחמה, שהוגדרה על ידי שני השרים נפתלי בנט ומירי רגב, מלחמה "מפוארת", ומוצדקת. השרה רגב אמרה כי ללא קשר למחלוקות באשר לסכסוך, על כל ישראלי לדעת ולהוקיר את המקומות הללו כערש העם היהודי ותרבותו. מצדו אמר נפתלי בנט כי "עם שרוצה לדאוג לעתידו, צריך תמיד להסתכל אחורה על עברו". שניהם מנסים להצדיק ולנמק את החלטה, לקיים עצרת לציון 50 שנה למלחמה, ב"גוש עציון", השטח בו הוקמו ישובים יהודיים על אדמות הפלסטינים מדרום לעיר הקודש, בין בית לחם לבין חברון.   ===

הניסיון של ישראל לקיים עצרת לציון 50 שנה למלחמת יוני 1967 הוא ניסיון נואש שמעיד על העובדה שאין בישראל נכונות לקדם שלום עם תושבי פלסטינה המקוריים. מצד שני ניסיון זה מבטא את המאמץ והניסיונות של הימין הישראלי,לכפות מציאות שאינה מקובלת על ידי חלק ניכר מהישראלים, וכאילו, אין התנגדות למעשי ממשלת הימין, בעוד על פי העתון "הארץ" המציאות שנוצרה מאז יוני 1967 אינה מלמדת על  ההסכמה, אלא על המחלוקת הקורעת את הציבור הישראלי. ניסיון זה לא ישפיע למשל על הישראלים שניצלו את ההזדמנות הראשונה שנוצרה, לצאת למדינות העולם, להרגיש בהן ביטחון, יציבות וחיים נורמליים. הרי במדינות העולם, האנשים יודעים לשמוח, אך בישראל חיים עם תחושת המלחמה הצפויה הבאה, ובהתאם לדבריו של אחד הישראלים, בישראל חיים עדיין דור המדבר, או דור שנות השופטים והמלחמות בכנענים. כך גם היום כאשר הגורמים הישראלים מלחיצים את הפלסטינים, מאיימים על מדינות האזור, ומכשילים כל מאמץ לקדם דו-קיום ושלום.