בעצרת הממלכתית לציון 50 שנה למלחמת 5 ביוני 1967 שהתקיימה בגוש עציון, טענו השרים נפתלי בנט ומירי רגב כי מבחינה צבאית, זו אכן היתה מלחמה "מפוארת שנחשבה למוצדקת".

ואולם, זו היתה מלחמה שחוללה מהפכה גנטית פסולה בחברה הישראלית. היא הצמיחה בעקבותיה יהירות לאומית בלתי מרוסנת, שגבתה מחיר דמים נורא ב–50 השנים האחרונות והפכה את "הניצחון" הצבאי למפלה ערכית. בראייה לאחור, ראוי לכנותה מלחמת 50 השנה ולא מלחמת "ששת הימים", ואם לשפוט על פי המציאות המדינית — תוחלת החיים שלה נראית אינסופית.

בנט ורגב, בתמיכת ראש הממשלה הישראלי,בנימין נתניהו, מתאמצים לסלף את המציאות שנוצרה מאז יוני 1967 ולכסות באמצעות שקר "ההסכמה הלאומית" על המחלוקת הקורעת את הציבור הישראלי. את המשיחיות המעוותת שהולידה המלחמה, את הקולוניאליזם הברוטלי, ואת אובדן זהותם של החיים במקום הזה הם מנסים להסתיר בשמיכת הקונסנזוס, שממנו נהנתה המלחמה.

"ללא קשר למחלוקות באשר לסכסוך על חבלי ארץ אלה, על כל בן אדם פה לדעת ולהוקיר את המקומות הללו כערש העם היהודי ותרבותו", טענה רגב, כאילו קיימת חפיפה בין המלחמה לבין הוקרת סמלי הלאומיות או המקומות הקדושים ליהדות. "עם שרוצה לדאוג לעתידו, צריך תמיד להסתכל אחורה על עברו", נימק בנט את ההחלטה, כאילו ללא פסטיבל בעלות של 10 מיליון שקלים בגוש עציון, יאבד הקשר בין ה"עם" לבין "ההיסטוריה" שלו. מה שמר על הזיקה ההיסטורית לאותם מקומות לפני מלחמת ששת הימים?

הבחירה בגוש עציון, השטח הכבוש שמסמל את תחילתה של העבריינות המשיחית, כבמה הממלכתית לציון "היובל" היא חלק בלתי נפרד מהסילוף שבעזרתו מנסים לכפות על הציבור הסכמה גורפת במקום שבו פעורה מחלוקת. לאמור, מי שמבקש לציין את יום השנה למלחמה, מי שיקיריו נפלו בה אבל מתעב את ההשפעה שהיתה לה על ישראל, את הכיבוש ואת הקמתה של מדינת המתנחלים — נדרש להגיע לעצרת שתתקיים דווקא בלב המאפליה. מכיוון שאין לצפות שהשרים הממונים וראש הממשלה נתניהו ישנו את עמדתם, מוצע כאן לציבור שלא לשתף פעולה עם העצרת הזאת ולהדיר רגליו ממנה.