ההסכם שנחתם לאחרונה בין המוסד לביטוח לאומי למשרד האוצר נושא בחובו בשורה:ממשלת ישראל תממן את עלות הובלת המתים שביקשו להיקבר בבתי קברות אזרחיים.

המהלך צפוי להגביל את כוחן של חברות אמבולנסים פרטיות, המנצלות לעתים את משפחות המתים ברגעיהן הקשים, ולהוזיל את מחיר ההובלה. ואולם, הוא גם מעיד על מעמדה השולי של הקבורה האזרחית. המימון שהממשלה קיבלה על עצמה כעת הוא פתרון שאין להסתפק בו: תיקון המצב יושג באמצעות הקמת שורה של בתי עלמין אזרחיים.

21 שנה לאחר שהתקבל בכנסת החוק שהבטיח לאפשר קבורה אזרחית לכל מי שרוצה בכך, זכות יסוד זו רחוקה מיישום. במשרד לשירותי דת מתגאים בכ–20 בתי עלמין המחזיקים ברישיון לקבורה אזרחית, אולם ברובם הגדול זכאים להיקבר רק תושבי הרשויות שבית הקברות משרת. בכמה מהם כבר אין חלקות פנויות, אחרים גובים עשרות אלפי שקלים ממי שאינו תושב המקום. למעשה, שלושה בתי קברות אזרחיים בלבד פתוחים לכל.

בניסיון להתגבר על מצוקה זאת, נאלצו החפצים בקבורה המשוחררת משליטת הממסד האורתודוקסי לממן מכיסם את הובלת המתים אל המקומות המעטים המאפשרים קבורה אזרחית, לא פעם הרחק ממקום מגוריו של המת או של משפחתו. אלה המעדיפים קבורה מסורתית אינם נדרשים לשלם, בזכות המספר הגדול של בתי עלמין יהודיים הפועלים.

מימון הממשלה מותנה בכך שבית הקברות האזרחי יהיה מחוץ לשטח השיפוט של הרשות המקומית שבה התגורר המת, וכן שלא ייגבה תשלום בעד הקבורה עצמה. מדובר בצעד אחד בדרך ארוכה של השוואת התנאים המשפיעים במידה רבה על אופיה של הקבורה האזרחית ועל היקפה, אל מול גופי הקבורה האורתודוקסיים, הנהנים מתקצוב נדיב.

הטענה האורתודוקסית, לפיה "אין ביקוש" לקבורה אזרחית (המוכרת לעייפה מתחומי חיים אחרים, למשל לימוד פלורליסטי של היהדות במערכת החינוך הממלכתית, או פעילות לא־אורתודוקסית בקהילה), נשענת על הרעבה שיטתית, תקציבית ואידאית, של כל אפשרות אחרת. גם בתחום הקבורה האזרחית הביטויים לכך ברורים: תקציב זעום וסחבת של שנים בהקצאת הקרקע הדרושה.

חוק הקבורה האזרחית מ–1996 מעגן את זכותו של כל אזרח להיקבר בהתאם להשקפת עולמו בבית עלמין במרחק סביר ממקום מגוריו. מימון הובלת המתים עשוי להקל את המצוקה הקיימת, אך לא יפתור אותה: על הממשלה הישראלית לתרגם את החוק למציאות.