במהלך שנת 2016 הרגו כוחות ישראל 101 פלסטינים, בהם 31 קטינים. 90 מהם נהרגו בגדה המערבית (כולל מזרח אל-קודס), שמונה ברצועת עזה ושלושה בישראל. בהרוגים 10 נשים וקטינה אחת.שישה פלסטינים, ארבעה מהם קטינים, נהרגו בידי אזרחים ישראלים.

ניתוח המקרים והתחקירים מעידים על מדיניות פתיחה באש שאיפשרה אותם: מדיניות של ירי על מנת להרוג באירועים שהוגדרו כ"אירועי תקיפה" ומדיניות של יד קלה על ההדק. מדיניות זו זוכה לגיבוי גורף מצד גורמים רשמיים בכירים בישראל ומעידה על הזלזול העמוק בחייהם של פלסטינים.

למרות ההד התקשורתי הרחב לו זכה מקרה אחד ויחיד – הריגתו של עבד אל-פתאח א-שריף בידי החייל אלאור אזריה באל-ח'ליל – זהו אינו מקרה בודד. אלא שהמקרים האחרים כמעט שלא זכו לתשומת לב ציבורית בישראל – ובוודאי שלא זכו לבחינה משפטית אמיתית. פלסטינים נוספים נהרגו כשאנשי כוחות ישראל ירו בהם בעת שלא סיכנו איש וניתן היה לעצור אותם מבלי להרגם.

מציאות זו היא תולדה ישירה של שיח מכוון של שרים בממשלה הישראלית ושל נבחרי ציבור, שהבהירו בהתבטאויותיהם הפומביות מאז "כי דינו של כל פלסטיני המבצע פיגוע או חשוד בניסיון לכך – למות. כך, השר לביטחון פנים גלעד ארדן אמר כי "כל פלסטיני צריך לדעת שהוא לא ישרוד את הפיגוע שהוא עומד לבצע",וחבר הכנסת יאיר לפיד אמר ש"מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג". שר המלחמה, אביגדור ליברמן, כתב (עדיין בתפקידו כחבר כנסת), כי צריכה לצאת החלטת קבינט לפיה "אף פלסטיני או פלסטינית לא יוצאים חיים משום פיגוע", כשהוא כבר שר מלחמה, התגאה כי "מאז האירוע של אלאור אזריה חיסלנו 39 פלסטינים". מעל כל אלה מרחפת שתיקתו המתמשכת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמעניקה גיבוי למדיניות זו.

הישנותם של מקרי ההרג של פלסטינים שלא סיכנו איש בידי אנשי כוחות ישראל מעידה על פער מצמרר בין העמדה הפורמלית האוסרת על ירי כזה לבין המציאות והאווירה הציבורית הנוכחית, על פיה ראוי "לירות כדי להרוג" בכל מקרה, בכל מצב, גם כשכבר לא נשקפת סכנה כלשהי. באופן זה, בעידודן הישיר של הרשויות ותוך הסכמה שבשתיקה של בכירים במערכת המשפט – כולל היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי – נוצרה מציאות נורמטיבית שהפכה כמעט כדבר שבשגרה חיילים ושוטרים לשופטים ולתליינים.