האולטימטום שהציב ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לשר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל — ביטול פגישת השר עם נציגי "בצלם" ו"שוברים שתיקה" כתנאי לפגישה עמו — מביא את מורשת ממשלות נתניהו לשיא מכוער. מורשת זו מבוססת על הסתה שלטונית, המסמנת כבוגדים את מבקרי השלטון באשר הם ואת מבקרי הכיבוש בפרט.

טוב עשה השר הגרמני, שלא נכנע ללחצים הפסולים שנתניהו ניסה להפעיל עליו. התעקשותו לפגוש את נציגי הארגונים, גם במחיר ביטול הפגישה עם נתניהו — בעודו מציין כי במקרה הפוך, "זה היה בלתי נתפש" לבטל פגישה עם נתניהו אם האחרון היה נפגש עם גורמים שמותחים ביקורת על ממשלת גרמניה — מהווה שיעור בסיסי בדמוקרטיה לממשלת ישראל. זו המעודדת ללא בושה ציד שמאלנים ופעילי זכויות אדם, במקום להתמודד בצורה עניינית עם דרישותיהם; זו המתכחשת למציאות בשטחים הפלסטינים הכבושים, שהעולם כבר אינו יכול להוסיף ולהשלים עמה כ"מצב זמני" או כ"מצב ביניים". במקום זאת, מבקשים נתניהו ושריו להשתיק את השליחים.

ואם לא די בצעדו המגונה של ראש הממשלה, הרי שהתגובות הנפסדות מהאופוזיציה מעלות את מפלס החששות. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, בחר לפרסם תגובה מבולבלת, המשקפת את מנהיגותו החלולה ("נתניהו לא צריך לבטל את פגישתו עם שר החוץ הגרמני, אבל הוא צודק לגמרי!"), ואילו יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, התמקד ב"פגיעה ביחסי החוץ של ישראל" תוך שהוא מקפיד להבדיל את עצמו מהארגונים.

בניגוד לטענות החוזרות והנשנות מצד ממשלת הימין הקיצוני, שלמרבה הצער מאומצות על ידי האופוזיציה הרפה, את הנזק האמיתי  לישראל לא גורמים ארגוני זכויות האדם אלא חברי הממשלה עצמם, שמתחרים ביניהם בחנופה למיעוט המתנחלי, ובקידום יוזמות גזעניות ואנטי־דמוקרטיות, המאפיינות משטרים חשוכים. במלחמתם העיקשת נגד הכיבוש שזולג לתוך תחומי הקו הירוק, "שוברים שתיקה " ו"בצלם" הם אלו ששומרים על גחלת המאבק נגד העוול.

הבלבול המוסרי שהצליח נתניהו לטעת בלב השיח הישראלי חייב להיפסק. לא לאפשר לשלטון האימים גס הרוח של מירי רגב ודוד ביטן, משטר ההשתקה של אביגדור ליברמן ויריב לוין או הפנטזיות הקולוניאליסטיות של אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' להימשך. ממשלה משמעה הבטחת מדינה דמוקרטית, באמצעות סיום הכיבוש.

למול נתניהו, שמועל בה — "בצלם" ו"שוברים שתיקה" ממלאים את צוויה בגבורה.