ישראל סירבה לבקשה של 225 פלסטינים להיכנס כדי להשתתף בטקס שמארגנים מדי שנה תנועת "לוחמים לשלום" ופורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני. בשנים קודמות ניתנו היתרים כאלה, השנה לא. האמתלה הרשמית למניעת הכניסה היתה "נסיבות ביטחוניות".

זה היה יכול להיות אירוע לא חריג,לא זר ומוזר לרוח הימים האלה. אבל כמו שארגון "שוברים שתיקה" עלה לדרגה של איום על קיום ישראל, כך תעשה הממשלה הכל כדי לא לאפשר לאיש להכיר בעובדה, שבצד השני של הסכסוך הישראלי־הפלסטיני יש בני אדם. ובהם מי ש–50 שנות כיבוש גזלו גם מהם את היקר מכל. הפלסטינים שביקשו להיכנס לישראל רצו לשבת באותו אולם עם הורים שבניהם חיילים שנהרגו, עם הורים שכולים בני הצבא הכובש.

החורבן שבאובדן ילד זהה אצל כל אדם באשר הוא אדם. אבל למסר הזה אין כניסה לישראל. הפלסטינים היחידים המותרים בכניסה לתודעה הישראלית הם מפגעים, ושאהידים. לממשלה יש אינטרס לשמר את התפישה הזאת, הטוענת שאין פרטנר ואין עם פלסטיני, אלא רק פעילי טרור. מי שמעז לחשוב אחרת נשאר מחוץ לגדר.

אבל האירוע התקיים, וההיכל היה מלא עד אפס מקום. הפלסטינים נשארו בבית ג'אלה, נוכחים בטקס באמצעות מסכים. מחוץ לאולם בתל אביב, שוטרים גידרו מפגינים חמושים בדגלי ישראל. הללו צעקו על בני המשפחות השכולות "נאצים", "שרמוטות", "זרע עמלק", "תחזרו לאושוויץ", "תסתלקו מהמדינה שלנו". יום אחרי, צייץ החשבון של שר החינוך, נפתלי בנט וטען כי: "אם הדיווח אמת, אני מצפה מאנשים שמתאבלים על רוצחי תינוקות ומפוצצי אוטובוסים שיהיו קצת פחות רגישים ליריקות, דחיפות ומים". בהמשך הבהיר: "אחד מהסטודנטים אצלי צייץ ביוזר שלי ציוץ סר טעם, ועכשיו חגיגות".

מלבד פליטת ההקלדה של הסטודנט של בנט, מופע האימה של מפגיני הימין לא זכה לגינויים מנציגי הממשלה. אלה משותקים מהאפשרות להצטייר כתומכים, ולו בעקיפין, בחיבור האסור בין שמאלנים לפלסטינים. האפשרות של שיח שלא דרך כוונות הוא מוקצה ובוגדני, ואנשי שלום הם אויבים. כשהשגרה רצופה בהתרת דמם של "שוברים שתיקה" ו"בצלם" והפיכת השמאל לגיס חמישי.