ועדת השרים לענייני חקיקה דנה באחרונה בהצעת "חוק יסוד: השפיטה (תיקון הגבלת זכות העמידה)". לפי ההצעה, בית המשפט לא יאפשר לאדם, לארגון או לרשות ציבורית לעתור אליו אם האינטרס שנפגע או עלול להיפגע שעומד במרכז העתירה אינו פוגע באופן אישי בהם או לפחות בחלק מהחברים בהם, או באינטרס שהם ממונים עליו.

קשה להפריז בחשיבות ההצעה הזאת, שאף שתהיה רק עוד לבנה בבניין האנטי־דמוקרטי שעליו עמלה הכנסת בשנים האחרונות היא טומנת בחובה מכה חדשה ומקורית לדמוקרטיה. מטרת החוק אינה רק למנוע מארגוני זכויות אדם ישראליים לעתור לבית המשפט בשם הפלסטינים ולמנוע מחברי כנסת לעתור לבג״ץ נגד חוקים בעניינים שאינם נוגעים ישירות להם. מטרת החוק היא למחוק את שלטון החוק בישראל.

את משום שרק "מי שנפגע ישירות" יכול לעתור לבג"ץ, נלקח מהאזרחים כלי הפיקוח האפקטיבי ביותר מפני הפרת חוק על ידי השלטון. לא בכדי אחת הדוגמאות המובאות בדברי ההסבר להצעת החוק היא החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז. עתירות רבות לאורך השנים, שעיצבו את המשפט החוקתי והמינהלי בישראל, היו עתירות של "עותר ציבורי" הטוען כי רשות במדינה מפרה חוק או כי הכנסת חוקקה חוק שאינו חוקתי. במקרים רבים כאלה אין כלל "נפגע ספציפי", אלא מי שנפגע הוא שלטון החוק ואינטרס הציבור.

בהנחה שהיועץ המשפטי לממשלה סוגר תיק חקירה בעבירת שחיתות חמורה, על סמך "חוסר עניין לציבור". בעבירות שחיתות אין "מתלונן" שנפגע מסגירת התיק. רק "עותר ציבורי" יכול לעתור לבג"ץ נגד החלטה כזאת, וההצעה שבנדון תיטול את סמכותו של בג"ץ לדון בעתירה.

הנימוקים המוצגים בדברי ההסבר להצעה נעים בין שגיאות עובדתיות מביכות (למשל — הטענה שהכרסום בהלכת "זכות העמידה" הוא עניין של השנים האחרונות, בעוד שהתפתחות זו היתה בשנות ה–80, בין השאר בהנהגת נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר) ובין כאלה החושפים תפישת עולם דמוקרטית מעוותת. הטענה כאילו "הפרדת הרשויות" גוזרת כי יש לבלום עתירות כאלה לבג"ץ נובעת מתפישה כאילו הפרדת הרשויות היא למעשה הפרדת כוחות, בעוד שלמעשה מדובר באיזון ופיקוח הדדי בין הרשויות. רשיון להפרת חוק לשלטון, בלי פיקוח אפקטיבי של בית משפט, הוא ההיפך ממה שנגזר מעקרון הפרדת הרשויות.

יש לקוות כי הממשלה הישראלית תתעשת ותבלום את ההצעה, שעלולה לחבל קשות בשלטון החוק ובהגנה על זכויות האדם.