רוב הדיווחים המתייחסים להצעת חוק היסוד שהגיש אבי דיכטר מצביעים על כך שהחוק מקפל בתוכו את ביטול מעמד השפה הערבית כשפה רשמית. אולם מעמדן של השפות העברית והערבית בישראל נעוץ בקביעה מנדטורית בלבד, גם אם שתיהן נהנות ממעמד רשמי להלכה. במילים אחרות, הצעת חוק היסוד מעגנת לראשונה בחוק את מעמדה של העברית כשפה הרשמית, לצד הכרה בשפה הערבית כשפה ייחודית אך לא רשמית. בכך נוצר לראשונה מדרג חוקי שונה לשתי השפות.

חוק ה"לאום" אינו צפוי לשנות דבר במציאות הישראלית. החוק הוא לא יותר מאשר השתקפות של מציאות קיימת ומתמשכת של עשורים אחדים. זהו תהליך שמושפע ממספר גורמים, ובהם קריסת תהליך אוסלו וקץ החלומות ההסדריים; הכרעת המאבק שהגיע לשיאו לפני כשני עשורים בין הזרם הליברלי-אזרחי, שביקש להגדיר את הציונות במישור הפוליטי, לבין הזרם האתנו-לאומי שביקש להגדירה במישור התרבותי והדתי; התהליך המשלים של התבססות ההגמוניה הפוליטית החדשה בישראל, שהחליפה את ההגמוניה של מפא"י; והצורך בהגדרת מכנה משותף לכלל השבטים המרכיבים את המארג החברתי הישראלי בעידן המאופיין באינדיווידואליזם חריף, והתכנסות פנימית של קהילות לתוך עצמן.

לא ניתן לנתק את חוק הלאום מהיחס לפלסטינים. חוק ה"לאום", מצטרף לשורה של מהלכי חקיקה וצעדים בשטח שמשמעותם דחיקה של הפלסטינים מתוך המרחב. לדחיקה הזו יש משמעות תרבותית, למשל בכל הנוגע למעמד השפה הערבית, אולם גם מטרה פוליטית: צמצום הייצוג הפלסטיני בכנסת ופגיעה בכוחן של תנועות ומפלגות פוליטיות המאתגרות את גבולות השיח היהודי.

קשה להעריך כיצד ייושב הדיסוננס הזה. אלימות מעולם לא הייתה מרכיב שכיח ברפרטואר האסטרטגיות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. התגובה הסבירה יותר היא התכנסות קהילתית, שתביא לכך שהשילוב הכלכלי יתקדם ויעמיק, אך יחל גם תהליך התנתקות קהילתי, פוליטי ותרבותי, של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל מהרוב היהודי. תכליתה של ההתכנסות הזו תהיה בניה עצמית והתמודדות עצמאית ככל האפשר עם שורת בעיות פנימיות כמו פשיעה, מעמד האישה ועוד.

הציבורי היהודי והממשלות, עשויות לתמוך ברוח תפיסת ה"עופו לנו מהעיניים" של יאיר לפיד, אך על כולם לזכור כי התוצאה עלולה להיות בדלנות חברתית שתהיה חלום בלהות עבור הישראלים כולם.