קואליציות נבנות בישראל עם כל כך הרבה תנאים מקדימים. לפיד לא הולך עם מרצ. החרדים לא יתחברו ללפיד. מרצ לא תשב עם הליכוד. גם לא עם ליברמן. יש הרבה תנאי אם־אז בשורות הקוד. ובכל זאת, יש מפתח. לימין, מאז הכנסת ה־18 שהחזירה את ביבי לשלטון (2009), יש 40 וקצת מנדטים. הימין זה הליכוד, הבית היהודי, ליברמן. יש גם חרדים, שאוהבים להתחבר לימין אבל ילכו עם כל אחד תמורת מספיק כסף. יש מרכז – כחלון, שגם יצטרף אל המנצח. ויש ערבים, שאף אחד פה לא סופר אותם. גם לא בכנסת.

במחנה השני, של המרכז־שמאל, יש גם כן 40 וכמה מנדטים. גם כאן, אלה שלוש־ארבע מפלגות. המחנה הציוני, יאיר לפיד ומרצ. גם כאן, המצביעים של הגוש מסובבים כל מערכת בחירות את חרוזי התפילה שלהם, ומזיזים עם האצבע את ההחלטה. עבודה־מרצ־יש עתיד. זו תמיד אותה תפילה (רק לא ביבי), זו תמיד אותה תוצאה (ביבי).

"זאת המתמטיקה", חיים רמון מחשב, "בלי מפלגת מרכז חדשה זה תמיד ייצא אותו דבר".

שיחה עגמומית. היא מתקיימת במבואה הנטושה של מצודת זאב, מעוז מפלגת השלטון, מתחת לפסל של ז'בוטינסקי. המזנון העתיק, שפעם רחש מתככים ואנרגיית שלטון, כבר מזמן לא עובד. עכשיו הוא בר, שפתוח בלילות לקהל אחר, שמצביע, אם בכלל, למפלגות אחרות. איש לא מחכה למעליות האיטיות. איש לא נכנס, איש לא יוצא. בקומות המשרדים רחש הפעילות היחיד הוא שכשוך מי הקומקום החשמלי שנשפכים על אבקת נס קפה בכוס של פקידה מפהקת. רמון, בטלפון, אמור להציג את המראה. מה שקרה למפלגת העבודה שלו קורה עכשיו לליכוד. פעם, בנאום הלווייתנים שבאים להתאבד על חוף, הוא הזהיר את מפלגת השלטון הישן.

"כן, גם הליכוד מסתאב, אבל זאת לא הבעיה. אם לא יהיה מעבר בין הגושים, לא יקרה כלום. ובלי מפלגת מרכז חדשה, כמו קדימה, זה לא יקרה. מה שצריך", הוא דוחף את הפרויקט החדש שלו, "זה לבדל בין היהודים לדו־לאומיים. אלה שרוצים "מדינה יהודית", ואלה שמובילים את הישראלים למדינה דו־לאומית. היהודים", הוא חוזר ומדגיש, "היהודים נגד כל השאר".