בתיחלת חודש אפריל שעבר,כאלף פעילי שמאל — יהודים וערבים, פוליטיקאים ואזרחים —הפגינו במרכז עיר הקודש נגד המשך הכיבוש הישראלי . זה האירוע הראשון בסדרת אירועים שמארגנת קואליציית ארגוני שלום ומפלגות שמאל לקראת ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, שתהיה גם יובל לכיבוש הפלסטינים על ידי ישראל .

במשך שנות שלטון הימין הצליחו אנשיו לצבוע את המחאה נגד הכיבוש בצבעים של חוסר לגיטימיות. מי שמתנגדים לכיבוש מסומנים על ידי ראש הממשלה, שריו ותומכיהם הרבים כלא לגיטימים, אנטי ציונים, או עוכרי ישראל. אנשי ימין רבים עוסקים בלא ליאות בחיפוש מתנגדי כיבוש, סימונם, הוקעתם והצרת חופש הביטוי והמחאה שלהם.

אנשי שמאל רבים, ובהם פוליטיקאים ממפלגות המרכז והשמאל, אימצו את הגישה הזאת, המוכתבת על ידי הימין, והפסיקו להתנגד לכיבוש. ניכר שהאופוזיציה שותפה לממשלה בדחיית פתרון שתי המדינות, ולפעמים היא אף מגבה את שיח ההסתה כלפי  הפלסטינים. נעדרת גם מחאה  מצדם נגד חוקים ופעולות המצרים את חופש הביטוי בכל הקשור להתנגדות לכיבוש ולביקורת כלפי פעולות הממשלה או צבא ישראל  בשטחים הכבושים.

ראוי שכנגד האווירה השלטת הזאת בציבור ובממשל הישראלי, כנגד השיח ההולך וגובר על סיפוח שטחים ואל מול ניסיונות הטשטוש של פתרון שתי המדינות, ישמיעו יחידים, ארגונים ומפלגות קול רם של מחאה. טוב עשו המפלגות  חד"ש ומרצ, שהשאירו בצד מחלוקות פוליטיות וחברו יחד להגברת ההתנגדות. מוטב היה, שעוד מפלגות היו מצטרפות לקריאות לסיום הכיבוש.

ההפגנה התקיימה זמן קצר לאחר פיגוע דקירה  שהיה באותו יום בעיר העתיקה. כפי שציינו  חלק מהנואמים, הפיגוע איננו הוכחה לכך שאין לסיים את הכיבוש משיקולים ביטחוניים, אלא מצביע על כך שמוכרחים להפסיק את הכיבוש לאלתר, כדי לנסות לפרוץ את המעגל המוכר, שבו ייאוש נהפך לזעם, המתורגם לאלימות.

מחאה נגד הכיבוש היא תזכורת חשובה לציבור הישראלי ולמנהיגיו, על כך שאי אפשר לטעון כי מקיימים ערכים של  דמוקרטיה וגם מדינה כובשת וכי על הכל מוטלת האחריות להתנגד למעשים הלא מוסריים הנעשים מעבר לקו הירוק. קואליציית הארגונים, שמרכזת תנועת "עומדים ביחד", ציינה, שהיא עתידה להמשיך את מחאתה במקומות שונים. על כל מי שמתנגד לכיבוש ולמדיניות המסיתה של הממשלה חלה חובה מוסרית להצטרף לגל המחאה הזה.