הדרישה של שרת התעמולה, ההסתה והצנזורה, מירי רגב, ממנהלי פסטיבל היא שיא חדש של פופוליזם זול. מי הסמיך אותה לדבר על ערכים בשם הציבור? הדרישה באה במקביל לאיום לא לתקצב את מופעי הפסטיבל שלא נראים לה.

איפה כתוב שתקציב התרבות הוא כסף פרטי של רגב? זה כסף של הכל. שרת התרבות אמורה לעזור לאמנים ולמוסדות התרבות, ולא להילחם בהם.

אין מה להוסיף על דברים שנכתבו ונאמרו על תופעת רגב. על הבורות, הנבזות, הסכסכנות והציניות. אם לא להתעורר בזמן זה יעלה ביוקר. לטעון שכל מהלכיה מכוונים כדי לקושש עוד קולות במרכז הליכוד, זו בריחה מאחריות, גם אם הטענה נכונה.

הפיגוע הנוכחי של רגב הוא עוד אחד בשרשרת. הקומיסרית הרדודה להחריד כבר הניחה כמה מטעני צד, שהצליחו להרתיע מנהלי תיאטראות להעלות מחזות מרגיזים, חתרנים ומעוררי מחלוקת. המנהלים  מדברים על כך במסדרונות, אבל לא מעיזים לדבר על כך בפומבי. הם מפחדים.

הפיגוע התרבותי האחרון של רגב מטריד עוד יותר על רקע שתיקתם של האמנים, שלא יוצאים לרחובות ועולים על בריקדות. רגב אינה בדיחה, היא סכנה לדמוקרטיה. דווקא האמנים, האמונים על חופש היצירה והביטוי, שותקים. דווקא הם נאלמים דום. שומרים על זכות השתיקה.

אמנים ויוצרים גדולים בעולם, כאשר חשים בסכנה, הם נושאים את דגל החופש והשוויון, ויש להם מה לומר ברגעים מכריעים, מעבר למוזיקה, לספרות, לבמה או למסך. הם יודעים לצאת לרחובות ולעלות על בריקדות.

אם אין אופוזיציה בכנסת, האמנים והיוצרים חייבים למלא את התפקיד. להיכנס לוואקום שנוצר כדי לעורר את דעת הקהל, לצאת מאזור הנוחות ולצאת לרחובות, עם כל הסיכון הכלכלי שיש בכך לרבים מהם. זו יכולה להיות שעתם היפה של האמנים והיוצרים, שיכולים להתייצב במרכז הבמה כאנשים אמיצים, איכפתים ופורצי דרך. אבל הם שותקים. שתיקתם מפחידה. הם נשארים בבית גם כאשר מאות אזרחים מסתכנים ומפגינים מדי מוצ"ש מול ביתו של היועמ"ש בדרישה שיפעל בעניין החשדות הפליליים נגד רה"מ.

משרי הממשלה הרופסים והמתרפסים אין סיכוי לדבר. הטענות העיקריות שנשמעות מהם מסתכמות במשפטים כמו "זה לא יעזור", "לא נכון להיכנס לפניקה", "צריך להתעלם", "הגל הזה יעבור". משפטים שמזכירים ימים אפלים במאה שעברה. האמנים יכולים להמשיך בשתיקתם ובאוזלת ידם.