הפיגוע במתחם מסגד אל-אקצא, היה עלול להתפתח לפיגוע אסטרטגי ולא רק בזירה הבינלאומית והערבית, אלא גם בתוך ישראל. אין מקום רגיש יותר מבחינה מדינית ודתית, שאצורה בו לבה רותחת שממתינה להתפרץ ולשרוף את כל סביבתה, כמו מסגד אל-אקצא, ואין מתחם שתובע כמוהו מהמחזיקים בו את כל התבונה הפוליטית והצבאית האפשרית.

מאז כיבושם בידי ישראל ב–1967, ניסתה ישראל להוכיח, כי היא מסוגלת להיות אַפּוֹטְרוֹפּית אחראית על המקומות הקדושים לבני כל הדתות. היא הצליחה לכאורה לסכל פיגועים קשים, שתיכננו אנשי מחתרת יהודים, שרצו לפוצץ את המסגדים שבמתחם, ובלמה את הפיכתו של האתר למרכז פעילות אלימה מצד קנאים יהודים. חלוקת זמני הביקורים, מניעת כניסתם של חברי כנסת ישראלים לרחבת המתחם, תיאום עם אנשי הווקף, בקרת אבטחה ושיתוף פעולה הדוק עם ירדן, הצליחו עד כה למנוע התלקחות אָפּוֹקָלִיפְּטִית. ראש הממשלה הישראלי טען כי הוא מתחייב לשמור על הסטטוס קוו גם אחרי הפיגוע, כשהוא מקפיא את ההחלטה להתיר את הגעתם של חברי כנסת למתחם.

אבל הפיגוע הזה שיחרר גם את היצרים האפלים של אלה הממהרים להניח את האוכלוסייה הערבית בישראל על לוח המטרה. מלאכתם היתה קלה הפעם. שלושת המפגעים, בני משפחה אחת מאום אל־פחם, סיפקו להם אמתלה ניצחת לכך שהאוכלוסייה הערבית כולה היא אויב שיש למגרו.

הגדיל לעשות שר התקשורת הישראלי איוב קרא, אשר דרש להרוס את בתיהם של המפגעים ולגרש את משפחותיהם לעזה. זו איננה רק נהמת לב חלולה של פוליטיקאי שמחפש לעצמו רגע של תהילה מפוקפקת. מגרונו של השר הדרוזי, כמו גם משאלותיהם של כתבים, פרצה שוב ההבחנה בין בני העדה הדרוזית למוסלמים, שכן בפיגוע הזה נהרגו חיילים דרוזים בידי מפגעים מוסלמים. שוב ניצבה למבחן פסול "ברית הדמים" שכרתו הדרוזים עם ישראל לעומת מה שמכונה "הגיס החמישי" המוסלמי.

אבל אלה כמו אלה הם אזרחי שנכפה עליהם לחיות תחת שלטון ישראל, בני אדם שראויים ליחס שווה מצד הכיבוש, ולא להסתה ולניגוחם אלה באלה. אין מדובר כאן במלחמת שבטים ולא בפיגוע על רקע עדתי.

זה הרגע שבו על ראש הממשלה לחזק את השיתוף האזרחי ולסכור את פיהם של מרעילי הבארות.