הימין הסיפוחיסטי מעוניין בריבונות על השטחים הכבושים, אבל בלי לתת לפלסטינים את זכויותיהם בהיותם בעלי הארץ המקוריים. ״האיום הדמוגרפי״ הוא למעשה איום דמוקרטי: אם הרוב יהיה פלסטיני, הדמוקרטיה תשמש אותו כדי להגיע לעמדות הכרעה. בעיר הקודש, למשל, משקל הערבים מתקרב ל–40%. כיום הפלסטינים בעיר אל-קודס מחרימים את הבחירות לעירייה, אבל מה יהיה ביום שבו הם יצביעו בהמוניהם וימנו ראש עיר פלסטיני לעיר?

את הסתירה הזאת הימין הסיפוחיסטי מנסה לפתור על ידי קידום תוכניות סיפוח וחקיקה, שתטיל מגבלות על האפשרות להחזיר שטחים במסגרת הסכם מדיני מחד, ומאידך — תעגן את העליונות היהודית (חוק הלאום). לכך הוא מוסיף ניסיונות לארגן את הנתונים הדמוגרפיים באופן שהרוב היהודי יישמר, על הנייר.

זו המוטיווציה שמאחורי התיקון לחוק יסוד: עיר הקודש, שאושר באחרונה בבהילות בוועדת חוקה .

סעיף אחד מקשיח את התנאים להעברת שטחים בעיר מידיים ישראליות לריבונות פלסטינית, וקובע שיידרש רוב של 80 חברי כנסת לאישור מהלך כזה. לצדו, שני סעיפים נוספים קובעים, שלא תהיה מניעה חוקתית לערוך שינויים מוניציפליים בתחום השיפוט של העירייה. החוק אוסר אם כך על העברת שטחים מעיר הקודש לריבונות אחרת, אבל יאפשר לישראל לעשות שינויים מוניציפליים ולהעביר שטחים מהעיר לרשות מקומית ערבית בריבונות ישראלית. תיקונים אלה יאפשרו לממשלה הישראלית להעביר בעתיד את מחנה הפליטים שועפט ואת כפר עקב, המצויים כיום מעבר לגדר ההפרדה אך בשטח המוניציפלי של עיר הקודש, למסגרת מועצה אזורית חדשה שתוקם. הכפרים יוסיפו לפעול תחת ריבונות ישראלית, אך לא יהיו עוד חלק מהעיר. זו מניפולציה דמוגרפית, שנועדה לצמצם את מספר הפלסטינים בעיר. כך, אם יחליטו בעתיד פלסטיני עיר הקודש לממש את זכות הבחירה שלהם, כוחם לא יספיק להשתלטות על העירייה שלה.

בשכונות אלה, הנמצאות מעבר לחומה, מתגוררים כ–140 אלף איש. בשל הניתוק מעיר הקודש, העירייה והמשטרה כמעט לא מספקות להן שירותים ומצב התשתיות בהם חמור. אולם המוטיווציה של מקדמי החוק אינה לדאוג לתושבי העיר הפלסטינים. אין מדובר בניסיון לעשות צדק היסטורי ולחלק את העיר בצורה הוגנת. זהו מהלך ציני ומניפולטיבי שבו ישראל מנסה לגנוב מתושבי אל-קודס הפלסטינים את זכות הבחירה שלהם לעירייה.