במקום להרכין ראשו לפני רשויות המשפט והחוק של ישראל, שהן היחידות ש"רודפות" את בנימין נתניהו כעת, ולאפשר להן למלא את תפקידיהן כראוי — בחר ראש הממשלה הישראלי להופיע לפני אלפי תומכיו בגני התערוכה בתל אביב ולהסית — כהרגלו.

נתניהו אמנם לא כיוון את אש ההסתה שלו ישירות אל רשויות החוק, אבל השתלחותו הפראית בתקשורת ובשמאל בנאומו נועדה לשגר מסר מאיים גם אליהן: אהבת ההמון עומדת מעל לחוק. נתניהו אמר למעשה לתומכיו: לא השוטרים, לא הפרקליטים ולא השופטים ישפטו אותי — אתם, אלפי אוהדי, תשפטו. לזה אין אח ורע בתלולדות השחצנות הפוליטית .

גם ללא החשדות הפליליים הדעת אינה סובלת ראש ממשלה שמסית בצורה מסוכנת כזאת נגד המחנה שמתנגד לו, וחמור מכך — נגד התקשורת. תיוגם של דעות המיעוט ושל כלי התקשורת כמי שמייצגים את אויבי הציבור מוכר היטב מההיסטוריה, והוא מבשר רעות. הוא חושף במלואם את הסדקים שנפערים במהירות מבהילה בחברה ובשלטון החוק, כמו גם את כוח ההרס של ראש הממשלה הישראלי.

במקום לנסות לתקן את הסדקים, נתניהו עושה הכל כדי להעמיקם עוד יותר. כך מתנהג ראש ממשלה שבורח מחשדות, שבייאושו מנסה לשרוף את המועדון כולו. היה זה נאום בחירות משלהב יצרים ומלבה שנאה שהוכיח את מה שברור כבר זמן מה: כל עוד מרחפת עננת החשדות הפליליים מעל ראשו של נתניהו, אסור לו לכהן בתפקידו. כל מלה שהוא אומר וכל פעולה שהוא נוקט עומדים בצל החשדות.

נתניהו היה צריך לעודד את רשויות החוק לעשות הכל כדי לחשוף את האמת. ראש ממשלה שחשוד בכמה פרשות היה צריך היה להצניע לכת. במקום זאת הוא משתלח, מגולל את האשמה על אחרים ובדרך הורס רקמות חיוניות לגוף הממשלה והחברה בישראל.

אין מקום להתנהגות כזאת אצל נבחר ציבור, קל וחומר ראש ממשלה, גם אם כמה אלפי אנשים מריעים לו בעיוורון. ראש ממשלה כזה צריך לפנות כיסאו לאלתר.