במאמר המערכת של עיתון "הארץ" נכתב כי חוק ההפקעה נועד לגזול מפלסטינים אדמות שעליהן נבנו בתים של מתנחלים. הוא עבר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה הישראלית, אביחי מנדלבליט.

ברטוריקה צינית שכמו נלקחה מ"1984", לחוק ניתן השם "חוק ההסדרה" — כי הוא אכן "מסדיר" גזל בחסות הממשלה תוך הפרה בוטה של דיני הכיבוש, המחייבים את ישראל לשמור על זכויותיהם של הנכבשים. בני בגין כינה את החוק "חוק הגזל".

אלא שממשלת ישראל לא מתרשמת מעוולות שנגרמות לפלסטינים. היא גמרה אומר בלבה להכשיר את מדיניות הכיבוש ההרסנית, וגם שיקול הדעת של היועצים המשפטיים שלה עצמה אינו מרפה את ידיה. הרי תמיד ניתן לאתר מישהו שיהיה מוכן לעשות את המלאכה של מנדלבליט, שאמר שהחוק אינו חוקתי, מסרב לעשות. כך שכרה הממשלה עורך דין מהמגזר הפרטי, הראל ארנון, ובאמצעותו ניסחה תגובה מקדמית לבג"ץ לשתי העתירות שהגישו פלסטינים נגד החוק. עוד העזה להלין על כך שהשארת המצב על כנו "פוגעת בצורה קשה באמון הציבור במוסדות השלטון".

את שיאי הציניות שברה הממשלה הישראלית כששטחה את נימוקיה נגד העתירות. בהיפוך מושלם של כובש ונכבש, הסבירה שחוק ההפקעה מהווה "מענה אנושי מידתי וסביר למצוקה אמיתית" של כל אותם "תושבים ישראלים", ש"חיים תחת עננת אי־ודאות" ש"מטלטלת את חייהם".

קשה להאמין, אבל לא מדובר בתיאור מצבם של מיליוני פלסטינים החיים תחת כיבוש ואדמתם נגזלת, אלא של "מצוקת" המתנחלים, שבחרו לגור בשטחים האלה, ושעצם הימצאותם אינו לגיטימי.

ההיפוך בין סיבה למסובב אינו מסתיים כאן. הממשלה הישראלית אף מסבירה, שהשארת המצב על כנו יוצרת "מציאות מקטבת הקורעת פעם אחר פעם את החברה הישראלית". הפלסטינים ייאלצו לוותר על קניינם הפרטי בטענה שהישראלים לא יריבו זה עם זה.

גם אם נכון הדבר שבחלק מהמקרים המתנחלים בנו את בתיהם בהתנחלויות "גם בהסתמך על מצג של ישראל", אין בכך כדי להכשיר את הפרת החוק המתמשכת. זו לכל היותר עילה למתנחלים לתבוע את ממשלת ישראל. אין דרך משפטית להכשיר את מפעל גזל הקרקעות הפלסטיניות. על בית המשפט לדחות על הסף את טענות הממשלה, ולבטל את החוק הלא חוקתי הזה.