במאמר המערכת של עיתון "הארץ" נכתב כי ביקורה של המשלחת הנשיאותית האמריקאית למזרח התיכון, בהובלת חתנו ויועצו של נשיא ארצות הברית, ג'ארד קושנר, התקבל בישראל באדישות מוחלטת, הן מצד המערכת הפוליטית והן מצד התקשורת והציבור.

כך גם פגישת בנימין נתניהו עם קושנר. בתום הפגישה,הודו השניים זה לזה על "המאמץ", והצהירו מחדש על "מחויבותן" של ישראל וארה"ב זו לזו ול"שלום". האדישות הכללית שבה התקבל הביקור, מימין וגם משמאל, מובנת. אחרי הכל, "מאמצים", "מחויבות" ו"שלום" הן מלים יפות, אבל אין בהן די כדי לשכנע מישהו שיש דבר מה ממשי על שולחן המשא ומתן.

גם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס מתוסכל מההתנהלות האמריקאית.

"נפגשתי עם שליחיו של טראמפ כ–20 פעמים מאז תחילת כהונתו כנשיא ארה"ב", אמר עבאס, "בכל פעם הם שבו והדגישו באוזני כמה הם מאמינים ומחויבים לפתרון שתי המדינות, ולהפסקת הבנייה בהתנחלויות. הפצרתי בהם לומר את אותו הדבר לנתניהו, אבל הם נרתעים. הם אמרו שיבחנו את זה, אבל לא חזרו אלי".

תסכולו של עבאס מובן. סבב נוסף של ביקורים חסרי תכלית ודיבורי סרק מוכרים לעייפה לא יביא לפתרון הסכסוך. כל זה טוב אולי למי שמעוניינים רק בניהול הסכסוך, ומסתפקים בשימור שיתוף הפעולה הביטחוני בין הרשות הפלסטינית לישראל, אבל לא למי שמשוועים להסכם מדיני, או חולמים על שתי מדינות לשני עמים.

מי שעוקב אחרי הצהרותיו של נתניהו יכול להבחין שאפילו הוא הפסיק להאמין למחויבותו של טראמפ להסכם מדיני. אחרת לא היה מרשה לעצמו להשמיע את עמדותיו הניציות בנושא הפלסטיני, כפי שהציגן בכנס התמיכה שאורגן למענו לפני כשבועיים, אז הכריז על התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית ולכל נסיגה מהגדה המערבית.

אם טראמפ אכן מעוניין לקדם "דיל אולטימטיבי", או "עסקת שלום", במזרח התיכון — כפי שטען מיד אחרי בחירתו — עליו לגבות את הצהרת הכוונות הזאת בדרישות של ממש משני הצדדים, ובהצגה פומבית של מתווה של הסכם, כולל מפה.

בינתיים הממשל האמריקאי אפילו לא הביע תמיכה פומבית בהקפאת ההתנחלויות. טראמפ מכהן כנשיא פחות משנה, אולם הסכסוך כבר זקן, וכך גם "התהליך" המדיני. הזמן לתהליכים נגמר. הגיעה העת למעשים. אם טראמפ לא מסוגל להם, חבל על זמנם של שליחיו.