מאמר המערכת של עיתון "הארץ" התייחס לפסיקת בית המשפט העליון האחרונה, ולפיה לישראל יש זכות לגרש מבקשי מקלט לאוגנדה ולרואנדה, אך יש להגביל לחודשיים את משך כליאתם, אינה מושלמת.

פסק הדין אינו נטול בעיות, כמו גם אישור ההסכמים החשאיים, הנוגעים להעברה למדינות שלישיות, על ידי בית המשפט. חשיבותו המרכזית מצויה בכך, שהוא אוסר להשתמש במעצר ללא הגבלת זמן, כדרך להשגת "הסכמה מרצון" לעזוב את ישראל.

ואולם, ראש הממשלה ושריו אינם מוטרדים מהבעיות שעליהן הצביע בית המשפט, אלא עוסקים בניגוח בלתי פוסק שלו. בעוד שר הפנים אריה דרעי הלין על כך, שבית המשפט "לקח מאתנו כלי חשוב מאוד", והשר לביטחון הפנים גלעד ארדן טען, שההחלטה מרוקנת מתוכן את מדיניות הגירוש, בלטה בחומרתה התייחסותה של שרת המשפטים איילת שקד.

דווקא מי שאמורה להגן על בית המשפט התבטאה באופן שחייב להטריד כל אזרח.שקד הסבירה, כי "הציונות הפכה לשטח המת של המשפט" וש"אתגרים לאומיים הם נקודה משפטית עיוורת". לאחר מכן ביקרה את השופטים על כך, שעבורם "שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית, כאשר אנחנו מדברים על המסתננים מאפריקה, שהשתכנו בדרום תל אביב והקימו בה עיר בתוך עיר, תוך דחיקת תושבי השכונות". היא טענה שזכויות הפרט חשובות, אך לא כשהן "מנותקות מהמשימות הלאומיות שלנו, מהזהות שלנו, מההיסטוריה שלנו, מהאתגרים הציוניים שלנו". לבסוף אף איימה: "הציונות אינה צריכה להמשיך, ואני אומרת כאן: גם לא תמשיך, לכוף את ראשה בפני מערכת זכויות פרט המפורשת באופן אוניוורסלי".

דבריה של שקד משקפים את היסוד האתנוקרטי, שמנסים לקדם חברי הבית היהודי. מבחינתם, ישראל הוקמה על עיקרון הדת היהודית; לשיטתם, גם בתי המשפט צריכים להקדים את השיקול היהודי על כל שיקול אחר. בשילוב של בורות ומניפולטיוויות, העזה שקד לרתום את "הציונות" לצרכיה, כשטענה שקיימת סתירה בינה לבין זכויות פרט אוניוורסליות. כלומר, ישראל אמורה להפר זכויות פרט בשם הציונות. מבחינת שקד — ציונות היא בסך הכל מושג מכובס לגזענות או לאומנות.

נתניהו היה אמור להגיב על הדברים בהדחתה. ממשלה שפויה אינה יכולה להכיל שרת משפטים גזענית. אבל נתניהו, שעסוק בעיקר בהישרדותו, קבע בעצמו, ש"נצטרך לחוקק חוקים חדשים שיאפשרו... להוציא את המסתננים מחוץ לגבולות ארצנו". גם הוא הוכיח, שוב, שהוא אינו ראוי לכהן בתפקידו.