ראוי שהשרים נפתלי בנט ואיילת שקד יערכו חשבון נפש באשר לתוכניות החוקתיות שלהם: חוק יסוד: ישראל — "מדינת הלאום" של היהודים, וחוק יסוד: החקיקה — הסמכת הכנסת להתגבר על פסיקת בית המשפט.

חקיקה היא מעשה עתיר השפעה, שצריך לגשת אליו בכובד ראש ולא כרפלקס מותנה — תגובה רגוזה על פסק דין זה או אחר, שמולידה רצון להכות בבית המשפט. חוקה — על אחת כמה וכמה. בחוקה נקבעת התשתית העקרונית והבסיסית להתנהלות החיים בכל מדינה ומדינה, ויש לגשת להכנתה ביראת קודש, מתוך ראייה כוללת וארוכת טווח. היא מחייבת לימוד יסודי ושיתוף של כל הציבור.

מדובר בסמכות המכוננת של הכנסת, ולכן אין היא יכולה להתנהל במסגרת המיקח והממכר הפוליטי הרגיל, ואין מקום להשתמש בה כקרדום להשגת תמיכה מחנאית או רווח פוליטי. היא אמורה לשמש מסמך מאחד ולא מפלג. לכן נדרש לשם כך כינונה של הסכמה רחבה, חוצת מחנות פוליטיים.

בראש ובראשונה צריכה חוקה לעגן את זכויותיהם של מי שזקוקים להגנה מפני האחרים שהם בעלי השלטון — זכויות האדם והמיעוטים. בדמוקרטיה, חוקה צריכה להבטיח את ריבונות האזרחים ולמנוע את רודנות השלטון. לשם כך נקבעות בה הסמכויות של גופי השלטון השונים, שאמורים לפעול למען טובת כלל הציבור, ומעוגנות דרכי פיקוח, שיבטיחו כי פעולות השלטון לא יחרגו מהגבולות החוקתיים.

בדמוקרטיה פרלמנטרית אמיתית מתקשה הכנסת של ישראל לרסן את הרשות המבצעת, בשל הכוח שיש לרוב הקואליציוני הן בחקיקה והן בפיקוח. מכאן תפקידו המיוחד המובהק של בית המשפט בפיקוח על רשויות השלטון, שבא לידי ביטוי לא אחת בהגנה על המחוקק מפני הממשלה, ולעתים אף בהגנה על המחוקק מפני עצמו. שלטון רוב ללא רסן וחוקה הם דבר והיפוכו. חוקה ובית משפט מעוקר, שהרוב בכנסת מוסמך להתנכר לפסיקותיו, הם צירוף חסר תוחלת.

ראוי, לכן, שהשרים בנט ושקד יסורו מהדרך־לא־דרך שבה החלו לצעוד בנתיב החוקתי. החוקה צריכה לכבד את הממשלה.אחרת היא תהפוך אותה ואת האזרחים למשל ולשנינה.