בעיתון הישראלי "הארץ" נכתב כי נשיא ארה"ב מאמין, שאין הבדל בין אספסוף של גזענים ו"אנטישמים" אלימים, לבין מי שמוחה נגד גזענות ו"אנטישמיות".

במסיבת עיתונאים תקף דונלד טראמפ את המפגינים בשרלוטסוויל, שמחו נגד עצרת הניאו־נאצים, ואמר שהאשמה מוטלת על שני הצדדים. הוא כינה את המפגינים נגד הניאו־נאצים "אלט־לפט", תהה "מה לגבי העובדה שהם באו לתקוף אותם עם אלות?" וקינח באבחנה: "לא כולם שם היו ניאו־נאצים. חלקם אנשים מצוינים". אף שאחרי כן ניסה להתנער מדבריו, טראמפ גזר גזירה שווה בין ניאו־נאצים לבין "השמאל" ובחר לתת לגיטימציה לקבוצת אנשים שמאמינים בעליונות הגזע הלבן על פני גזעים אחרים.

ראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו נוהג לפרש את תפקידו באופן המוזר ביותר: מבחינתו הוא ראש ממשלת היהודים. כך, למשל, נהג לאחר אירוע הטרור בפריז, כשקרא ליהודי צרפת לעלות לישראל, או כשהשתתף, לצד נשיא צרפת, בטקס הזיכרון לציון 75 שנה לגירוש יהודי פריז. אבל דווקא על רקע התמונות המבישות משרלוטסוויל — שגרמו לנשיא ישראל ראובן ריבלין לכתוב: "המחשבה כי אנו חוזים בדגל הנאצי... ברחובות ארה"ב ובת הברית הגדולה ביותר של ישראל כמעט בלתי נתפשת" — נתניהו נאלם דום. לבד מגינוי רפה — טרם התבטאויותיו של טראמפ – ל"ביטויי האנטישמיות, הניאו־נאציזם והגזענות", הוא בוחר בזכות השתיקה.

שתיקת נתניהו מול גילויי האנטישמיות מצטרפת לפגישתו בהונגריה עם ויקטור אורבן, ראש הממשלה שהוביל באותם ימים קמפיין נגד איל ההון היהודי ג'ורג' סורוס, ושיבח את השליט האנטישמי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, מיקלוש הורטי.

בשתיקתו המבישה מול טראמפ ובפגישותיו עם מנהיגים לאומנים בעלי סנטימנט "אנטישמי", נתניהו בוחר לשתף פעולה עם ימין שמאמין בטוהר דתי־לאומי, ימין שפועל לחיסול הסדר הליברלי, שנלחם בזכויות אדם ובהפרדת רשויות וחותר למצב שבו המוסדות הדמוקרטיים — בתי משפט, תקשורת, מוסדות תרבות, השכלה וחברה אזרחית — יוכפפו לשלטון. נתניהו מציב את ישראל בצד האפל של ההיסטוריה.