ההנחיות החדשות במשטרת ישראל להסדרת מניעת סיקור עיתונאי בזירות אירוע,הן חוליה נוספת, ומסוכנת, בשרשרת של פעולות דורסניות, שנועדו להצר את חופש המידע וזכות הציבור לדעת ולאפשר לרשויות של ישראל לפעול במחשכים.

בניכוי הקישוטים המילוליים הריקים וההצהרות חסרות הבסיס על חשיבותם של "חופש הביטוי, הסיקור והאיזון הראוי", המסמך שהפיצה באחרונה היועצת המשפטית למשטרה למפקדי המרחבים והתחנות נועד, במהותו, לאפשר למפקדים בשטח למנוע כליל כניסת עיתונאים לזירת התרחשות — לפי שיקול דעתם ובאופן תדיר וגורף.

לפי ההנחיות, שוטרים יוכלו "לחסום גישת עיתונאים למוקד הסיקור העיתונאי או להגבילה", בין היתר במקרים שבהם יש "חשש כי כניסת העיתונאי תסלים אווירה של אלימות לרמה העלולה לסכן חיי אדם, [או] תשבש מהלכי חקירה", וכן "חשש שהסיקור יהווה הפרה של צו איסור פרסום". שני התנאים הראשונים, המבוססים על תחושת "חשש" סובייקטיבית, יכולים להתקיים למעשה כמעט תמיד בעת סיקור אירוע סוער. הפגנה למשל. התנאי השלישי מהווה הפרה בוטה של הסדר הקיים, שבו לא נמנעת מעיתונאים האפשרות לאסוף מידע בנושא, גם אם חל עליו צו איסור פרסום, שאמור, הרי, להיות זמני. לפי ההנחיות החדשות, למפקדי מרחבים בדרגות תת־ניצב יהיו סמכויות מרחיקות לכת יותר: הם יוכלו, בין היתר, למנוע "גישה לעיתונאי מלהגיע לזירת סיקור אליו מותרת גישת אזרחים".

הנסיבות שהובילו לניסוח ההנחיות מעידות, כי הן נולדו בחטא. סיקור הפגנות החרדים והנכים, שתיעודן הביך את המשטרה ועורר ביקורת על אלימותה, הוא שהוביל להפצת המסמך. אילו היתה נמנעת כניסת עיתונאים לזירות אלה, לא היה נודע לציבור באיזו ברוטליות נהגו השוטרים במפגינים שמימשו את זכותם הדמוקרטית.

צעדים מקוממים אלה מצטרפים לתמונה כללית עגומה. בשנים האחרונות זינק משמעותית מספר הבקשות לצווי איסור פרסום, בהובלת המשטרה. הבקשות מוגשות במעמד צד אחד בלבד (הרשויות) ויד השופטים על פי רוב קלה מדי על ההדק. התוצאה היא סירוס מתמשך של חופש העיתונות והביקורת.

מארגון העיתונאים נמסר, כי יציגו בפני המשטרה ובג"ץ את ההסתייגות מתוכן המסמך. יש לקוות, כי המשטרה תחזור בה מהצעד הדרקוני — ואם לאו, ששופטי בג"ץ יפעלו להפסיק את ההשתוללות של המשטרה.