במאמר המכרכת של עיתון "הארץ" נכתב כי בניגוד לדעת רוב מנהיגי העולם וזרועות המודיעין שלהם, נתניהו עקבי בדעתו שלהסכם עם איראן אין יתרונות, יש לו רק חסרונות.

הוא הקריב את יחסיו עם הנשיא ברק אובמה, המפלגה הדמוקרטית וחלק ניכר מיהודי אמריקה בעבור הזכות להשמיע את דעתו בפני הקונגרס במארס 2015, והוא דבק בה גם היום. ישראל אמנם מתהדרת בגוש מדינות סוניות, בראשות סעודיה, שתומכות במאבקו של נתניהו, אבל מנהיגיהן שומרים על שקט דיסקרטי. מול התנגדותן הנחרצת של סין, רוסיה והאיחוד האירופי, ושל שאר מדינות העולם, נתניהו מתייצב כמנהיג היחיד שמתנגד להסכם, ודוחק בנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לסגת ממנו, על ידי דרישת תיקונים שטהראן לעולם לא תסכים להם.

בחודש שעבר התייצב נתניהו פעם נוספת על בימת האו"ם, העתיר שבחים מופלגים על טראמפ וקרא ל"ביטולו או תיקונו" של הסכם הגרעין. בתחילת השבוע הבא הנשיא האמריקאי צפוי ליזום שבר מדיני סביב ההסכם, על ידי הימנעות ממתן אשרור תקופתי לקונגרס שטהראן עומדת בהתחייבויותיה. גם הדוברים המוכשרים ביותר בבית הלבן ובלשכת נתניהו יתקשו להתכחש בעתיד לקשר בין שני האירועים.

עוזריו של טראמפ כבר רמזו שהוא עשוי להסתפק בכותרות וברעש שיחוללו דבריו, אך לא כך נתניהו. הסכם הגרעין יתערער בפועל רק אם הסנאט ינצל את 60 הימים שמוקצבים לו בעקבות הודעת הנשיא, כדי לחדש סנקציות שהושעו במסגרת הסכם הגרעין. נתניהו, ישירות ובאמצעות הארגונים והאישים שהולכים אחריו, ילחץ על הסנאטורים להגביר את הלחץ על טהראן, ובכך לסכן את ההסכם. במקרה הטוב הוא עשוי לספוג תבוסה דומה לזו שהנחיל לו אובמה בעבר, או, במקרה הרע, להצטייר כמי שדחף את ארה"ב לעימות מדיני שעלול גם להידרדר להתלקחות צבאית.

מדובר בהימור מופקר. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה פעילות כה בוטה ונחרצת בנושא כה רגיש, שעלול להצית תבערה ואף לגבות קורבנות אמריקאיים. הבטחותיו של נתניהו שעימות כזה משרת אינטרסים אמריקאיים, יזכיר לרבים את הופעתו בקונגרס ב–2002, אז תיאר תעשיית גרעין מתקדמת בעיראק שלא היתה ולא נבראה, קרא למיגור משטרו של סדאם חוסיין, והבטיח שהדבר יביא ישועה ומזור למזרח התיכון. אז הוא היה רק אזרח פרטי, ודבריו הותירו רק כתם אישי. עכשיו הוא ראש ממשלה, וישראל כולה עלולה לשלם את מחיר ביטחונו העצמי המופרז.