במאמר המערכת של עיתון "הארץ" נכתב: אבי גבאי, שנבחר בסערה לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה בתקווה שיפיח תקווה במחנה המתון, הולך ומוכיח, כי אינו שונה מקודמיו, שנפלו בפח החנופה לימין.

הבליץ של גבאי — שהחל בהתבטאותו "לא נשב עם הרשימה המשותפת באותה ממשלה... אני לא רואה שום דבר שמחבר בינינו" — והמשיך באמירה ולפיה אין צורך לפנות התנחלויות כחלק מהסכם שלום, מלמד, כי יו"ר מפלגת העבודה נמצא בעיצומו של קמפיין תדמיתי חלול.

טריק יחסי הציבור של גבאי, שבמהלך קמפיין הבחירות שלו לראשות העבודה הצהיר, כי הוא איש שמאל, ובנאום הניצחון שלו הדגיש, כי לישראל נדרשת "מנהיגות שדואגת גם לדימונה ולא רק לעמונה" — מוכר לעייפה. בניסיון לקרוץ למצביעי ימין, יוצא מנהיג מפלגת העבודה במגוון הצהרות ימניות, שעיקרן התנערות מהערבים ותמיכה בהתנחלויות. שלי יחימוביץ' אמרה בעת כהונתה כיו"ר המפלגה: "איני רואה בהתנחלויות חטא ופשע" ו"לכנות את העבודה שמאל זה עוול היסטורי", ויצחק הרצוג אמר "עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים".

התוצאה של המהלכים הללו מוכרת גם היא: מצביעי הימין אינם מתפתים אחר חיקוי רע של מפלגת ימין ונשארים בבית הפוליטי שלהם, ואילו ראשי העבודה מוחלפים בזה אחר זה. תמוה שדווקא גבאי, הבקי בשיטות ניהול, אינו מפנים את הכישלונות החוזרים הללו. ואולם, הנזק בהתבטאויותיו חורג בהרבה מהשדה האלקטורלי. יחד עם יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, שעסוק בחנופה חסרת תכלית לאלקטורט ימני־דתי־לאומי מדומיין, תוך הדרה פוליטית של ערבים ושמאלנים (הכוללת רדיפת ארגוני זכויות אדם למען רווח פוליטי), הם למעשה מכשירים את הדה־לגיטימציה של התנגדות לשלטון הימין. בריחתם של ראשי מפלגות האופוזיציה מ״עמדות שמאל״ כאילו היו אש תורמת לתפישתן ככאלה, כמו גם למחיקתה של אופוזיציה רעיונית לדרכו של הימין. אם אפילו יו"ר העבודה מתבייש לבטא בקול רם עמדות שמאל מדיני, איך אפשר להלין על הבוז שרוחשים בימין ובמרכז לשמאל?

חברי העבודה, כמו גם חברי מחנה השמאל, זכאים למנהיג שיגלה נאמנות לערכים הבסיסיים שלהם. לא רק השמאל כי אם כל מדינה זקוקה לאופוזיציה אמיתית. מפלגת העבודה לקחה סיכון והימרה על מועמד יחסית אנונימי, בתקווה לרענן את שורותיה. אבוי אם תגלה שהחליפה בלי משים גם את תפישת עולמה. אם לא יתפכחו במפלגה, ובמהרה, המחנה הציוני, יחד עם יתר האופוזיציה, דנים את עצמם להיכחדות והיטמעות בליכוד.