חבר הכנסת מהמחנה הציוני, זוהיר בהלול, החליט שלא להשתתף באירועים לציון 100 שנה להצהרת בלפור. בתגובה, אמרו "מקורביו" של יו״ר מפלגת העבודה אבי גבאי, כי ח"כ בהלול "לא יהיה בכנסת הבאה", וכי לגבאי "נמאס מקיצוניות". אם אדם כבהלול נחשב כקיצוני בעיני גבאי, מי ראוי בעיניו להיחשב מתון? קשה שלא להגיע למסקנה, שעבור יו"ר מפלגת העבודה, ערבי וקיצוני הן מלים נרדפות.

״כל מי שמכיר אותי ואת עמדותי יודע שאין דבר שחשוב לי יותר מהחיים המשותפים בין ערבים ליהודים. המאבק לקיום שוויוני וכבוד הדדי והמרחב הדמוקרטי בישראל הם נר לרגלי. בשביל זה נכנסתי לפוליטיקה ועליהם אני נאבק״, כתב בהלול בתגובה. הוא צודק: קשה לחשוב על אדם אחר בציבוריות, שנהפך לסמל מובהק של מתינות ודו־קיום ערבי־יהודי יותר מאשר בהלול.

הדרישה מהפלסטינים להשתתף בחגיגות הצהרת בלפור — אבן הפינה שעליה הוקמה ישראל — מוגזמת. אחרי הכל, וכפי שהיטיב לנסח זאת בהלול, ״זו הצהרה שמהווה את קו פרשת המים לתנועה הציונית, אך בד בבד מהווה עבור הציבור הפלסטיני את התחלת המאבק למען מדינה עצמאית״.

לא ייתכן שגבאי אינו מבין שלבהלול יש זהות מורכבת. בהלול הוא גם פלסטיני וגם בעל תעודת זהות ישראלית. כל מי שתומכים בפתרון שתי המדינות, כמו בהלול, מאמינים שהעצמאות של עם אחד אינה סותרת את זו של השני. בהלול יכול לתמוך במאבק הפלסטיני לעצמאות בלי להוות איום על ישראל, בדיוק כשם שישראלים יהודים יכולים לתמוך במאבק הפלסטיני בלי להפר את "נאמנותם".

שלטונו של נתניהו מתאפיין בשיסוי והסתה, סימון בוגדים ומבחני נאמנות. כמי שנבחר להוביל מהפך פוליטי, חובה על גבאי קודם כל להשתחרר מעולם המושגים הזה. לאחרונה הצהיר, כי לא יישב בקואליציה עם הרשימה המשותפת. "אני לא רואה מה מחבר בינינו", אמר. כשהותקף בטענה שהוא משמיע דברים גזעניים בנוסח לפיד, שהכריז שלא יצטרף לגוש חוסם עם ״הזועביז״ — היו מי שניסו להגן עליו, באומרם שהוא רק הסתייג מהקולות הקיצוניים ברשימה המשותפת. עתה ברור שאין דרך אחרת להבין את גבאי. מתגובתו לבהלול הוא מצטייר כלאומן מן השורה — מי שלא רוצה פלסטינים בקואליציה, ולא במפלגה.