בכל פעם שהתנהלותו של בנימין נתניהו חושפת תחתית חדשה של חוסר ממלכתיות — עולה, בדרך כלל מחוגי השמאל, קריאה לח"כים של הליכוד לקום ולעמוד מולו.

קריאה כזאת היא חסרת תכלית כמו בקשה מעיוור לתאר את צבעי השלכת, והיא כל כך מנותקת מהוויית הליכוד כיום, עד שהיא מעידה כשלעצמה על עיוורון. די במבט חטוף בפריים שנלכד בחגיגת יום ההולדת של נתניהו, שעה שבנו יאיר בירך אותו, ורעייתו עמדה נרגשת לצדו. את המשולש המשפחתי הזה עטפה חגורה מתרפסת של שרים וח"כים, שציחקקו ומחאו כפיים בחַנְפָנוּת כנועה. התמונה הזאת מיטיבה לתאר את הליכוד של היום.

מאז ומתמיד התברך הליכוד בתכונה היעילה של התלכדות מאחורי מנהיג, גם אם היטה בחדות את דרך התנועה. אך הביביזם, שהתחזק מאוד מאז 2009, כשנתניהו שב למשרד ראש הממשלה, מהווה תקדים בהיקפו ובעוצמתו.בליכוד של היום אין אף פוליטיקאי אמיץ או תמהוני מספיק כדי להסתכן בהתקפה על נתניהו, שלא לדבר על קבוצה מאורגנת. זאת ועוד, מנהיגותו של נתניהו ומעשיו, בניגוד לקודמיו, אינם דורשים הנמקה כלשהי מצדו. שליטתו המוחצת קבועה וטבעית כמו אהבת אם או אור הבוקר.

אין להתבלבל ולראות בביביסטים, שלהערכת בכירים ופעילים בליכוד מחזיקים בכ–70%–80% מהפקודים, את מחנה הימין. המחנות הללו — הימין והביביסטים — מצטלבים מדי פעם בגלל נטיות לבו העקביות של נתניהו, שאינו מאמין לפלסטינים, ומשום שמאז קמפיין 2009 הוא מחזר רק אחרי הקול הימני. אבל מעניין לראות כיצד הביביסטים מיישבים לעצמם את נאום בר־אילן והדיבורים באנגלית, מדי פעם, על שתי מדינות — מונח שמעולם לא זכה ללגיטימציה בליכוד, אך בשנים האחרונות נהפך לקללה ממש. הביביסטים רואים בבר־אילן עוד מיומנות דיפלומטית של מנהיגם המשוכלל, שמסוגל לצייר מסך עשן מתוחכם כדי לערפל גורמי חוץ עוינים.הביביזם עשוי לבוא לקצו בשתי דרכים, שתיהן אינן כוללות כתב אישום פלילי. הדרך הראשונה היא העמדת ההערצה למבחן מדיני, שיכלול פינוי המוני ומשמעותי של יהודים מביתם. השנייה היא פרישה של נתניהו מרצונו החופשי. הראשונה לא תתרחש לעולם, השנייה לא נראית באופק.

הגיאוגרפיה הרגשית בתמונת יום ההולדת של נתניהו מתאימה למדינות שמנגנוניהן,וגם האוכלוסייה שלהן, משועבדים לשליט. זו תרומתו העיקרית של הביביזם לחברה הישראלית.