להיסטוריה יש דרכים אירוניות משלה לשבש מהלכים, להפוך כוונות ולסתור את נביאיה. אף אחת מדרכים אלה לא התגשמה בטרגדיה של רצח רבין.

ההתפלצות, החרון והאימה שחוו ישראלים רבים באותו ערב לפני 22 שנה התבררו בדיעבד כתחושות הבטן, שהקדימו בדיוק רב את המתרחש היום — למרות כל משקעי ההדחקה והמניפולציות שנערמו מאז. אבל ברצח רבין לא התגשמה שום אירוניה היסטורית מנחמת. מבחינת יוזמיו הוא היה אחד ממעשי הרצח המוצלחים ביותר בתולדות ההתנקשויות הפוליטיות. הוא הגשים ומגשים זה שנות דור את כוונות היורה מעל לכל ציפייה.

מבליל הרגשות שליוו את ליל הרצח נעדר רק אחד: ההפתעה. רצח רבין היה תלוי ועומד באוויר בחודשים שקדמו לו, כשם שהוא נמשך והולך גם בשני העשורים שחלפו מאז. עוצמת ההתנגדות של המתנחלים והימין בראשות בנימין נתניהו וממדי ההסתה והשיסוי עד מוות, שהתמקדו ברבין אישית, הפכו את השאלה מתי האיש ייפגע, ועל ידי מי, כמעט לטכנית. בדיעבד מתברר, שגם הרצח הפיזי של רבין לא רק שלא עצר את תנופת השיסוי כנגד מאמצי "הישראליות" שאותה האיש סימל — משמע החתירה לנורמליזציה, פיוס וריבונות עברית חילונית בגבולות מדיניים — אלא רק הוסיף לה עזוז, גם בכך שהרתיע כל ממשיך ומאמץ בכיוון זה.

אחרי שנים ארוכות ניצחה איפוא התפישה "היהודית" הטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִית, הפָטָלִיסְטית, חסרת הגבולות, שבסיסה פחד והסתגרות. בכך אפשר היה לסכם את הטרגדיה, אלמלא גורם נוסף: האישיותי. למרות שידענו מאז ראשי ממשלה אחרים, עצם ההבדל הקוטבי בין אישיותו האגוצנטרית, המתעתעת והאוֹפּוּרְטוּנִיסְטִית של נתניהו ובין אישיותו העצית־משהו, אך היושרתית, המשרתת והאחראית של רבין — כורך את שניהם לעד באותה עלילה היסטורית. את נתניהו יוסיפו לרדוף לא רק ההסתה שניהל נגד רבין וכיום נגד "השמאל" — אלא גם הפער ההשוואתי בינו לבין שיעור־קומה מנהיגותי.