העברת השליטה על המעברים בעזה לידי הרשות הפלסטינית נחשבת לתפנית אסטרטגית חשובה לישראל, שהוליד הפיוס בין פתח לחמאס, לעומת הפצצת המנהרה. כאן נעוץ הפער העמוק בין החשיבות המדינית של הפיוס לבין אירוע טקטי ולא ישנה את מידת האיום על אזור עוטף עזה.

לפי ישראל,הפיוס הפנים־פלסטיני הוא תולדה של מגעים מתמשכים, שהתנהלו בין מצרים, חמאס, הרשות הפלסטינית, סעודיה ומדינת איחוד הנסיכויות. ככזה הוא חלק בלתי נפרד מן המאמץ לקדם את תהליך השלום. מוקדם עדיין לברך על המוגמר, אבל אם העברת השליטה על המעברים מעידה על רצינות כוונותיהם של הצדדים לגבי מימוש הפיוס, היא מחייבת את ישראל לבחון מחדש את מדיניותה בשטחים הכבושים, ובמיוחד להכיר בכך, שהרלוונטיות של הסגר על עזה הולכת ומתפוגגת. גם מעבר רפיח, שמחבר בין עזה למצרים,צפוי לעבור למתכונת פעילות רגילה, כזאת שאיפיינה אותו לפני השתלטות חמאס על עזה ב–2007, ובכך יסתיים הסגר המצרי, ששימש כזרוע המערבית של צבת הסגר על הרצועה. במצב כזה אין עוד תועלת מעשית בשימור הסגר רק מצדו המזרחי של הגבול, כאשר תושבים וסחורות יוכלו לעבור באופן חופשי יחסית דרך מצרים.

חשובה לא פחות היא ההכרה בכך, שממשלת ההסכמה הלאומית הפלסטינית, שבה יהיו חברים נציגי חמאס, פתח, ופלגים פלסטינים אחרים, הופכת להיות המנהיגה והנציגה המוסכמת של כל העם הפלסטיני, ומי שתהיה אחראית לניהול השוטף של הרצועה והגדה. ישראל יכולה אמנם להמשיך ולדבוק במדיניות ה"אין פרטנר" ולדחות כל גוף פלסטיני שבו שותף חמאס, אבל היא לא תוכל לחמוק מן ההכרח לשתף פעולה עם ממשלה פלסטינית מוסכמת, ולו לצורך ניהול שוטף של חיי התושבים.

עשור אחרי הטלת הסגר על עזה עשוי הפיוס הפלסטיני להציע הזדמנות חדשה לעדכן את המדיניות כלפי ההנהגה הפלסטינית.חמאס מוכן לקדם שלום לפי האינטרסים של הפלסטינים, מצרים, ממשיכה את המלחמה בטרור והנשיא הפלסטיני,מוכן לכונן מערכת יחסים חדשה. ישראל יכולה וצריכה להצטרף למהלך הזה, להסיר את הסגר המיותר מעל עזה ולהכיר בכל ממשלה פלסטינית שתקום.