מערכת המשפט הישראלית מאפשרת לאסירים להשתחרר טרם סיום ריצוי העונש המלא, שהטיל עליהם בית המשפט, כל עוד הם עומדים בתנאים הקבועים בחוק. על ועדת השחרורים הדנה בקיצור העונש, לדון בין היתר במידת מסוכנותו של האסיר וסיכוייו לשיקום.

ואולם, מי שהוטל עליו לצד המאסר תשלום פיצוי לנפגע העבירה והוא אינו יכול לעמוד בו, ייתקל לרוב בהתנגדות הפרקליטות, וכתוצאה מכך לא יוכל לממש את זכותו לשחרור מוקדם.מכאן שבפועל, לעניים לא עומדת האפשרות של שחרור מוקדם מבית הכלא.

בתי כלא הם תמונת ראי של החברה, על שסעיה, תחלואיה והנורמות הנוהגות בה. המערכת במקרים אלה, באופן חד משמעי ומנוגד למטרות המקוריות של מנגנון השחרור המוקדם, מיטיבה עם העשירים ומקבעת את הדפוס, שלפיו לבעל האמצעים הכלכליים, גם אם הוא אסיר, יש פריווילגיות: אם עבר עבירה ונגזרו עליו מאסר ופיצויים, ישלם את מלוא הסכום, ואם יעמוד בתנאי השחרור המוקדם — גם ייצא מהכלא. חברו העני, גם אם עבר אותה עבירה ועמד באותם תנאי שחרור — יישאר כנראה מאחור. בנוסף, אסירים שאינם זוכים לשחרור מוקדם אינם זוכים גם לתוכנית שיקום וליווי מטעם הרשות לשיקום האסיר, שבמסגרתה האסיר משולב בעבודה.

תפקידו של עונש מאסר הוא לא רק הרחקה מהחברה, ענישה והרתעה, אלא גם שיקום. מי שנכלאו ישתחררו לבסוף, ויש אינטרס ציבורי בכך שיוכלו להשתלב בחברה כאזרחים נורמטיבים. בפועל, נדמה שהחברה הישראלית רואה במאסר בעיקר גמול ונקם בעברייניה, תך שהיא משתחררת מאחריותה לחלשים. במצב השורר כיום כולם מפסידים: האסיר שנמנע ממנו שיקום הוא בעל סיכויים גבוהים יותר לחזור לפשיעה; סיכויו של הקורבן לקבל את הפיצויים קטנים; וכמובן — החברה.

ישראל סובלת כיום ממשבר כליאה. בפסק דין שניתן ביוני האחרון קבע בג"ץ, כי ישראל לא מאפשרת קיום אנושי בכבוד של אסירים, ולא עומדת בסטנדרטים של הכליאה. הצורך בשיפור תנאי הכליאה ובהגדלה ושכלול של חלופות המאסר הקיימות הוא אקוטי. בדיון בנושא שערכה הוועדה למאבק בסמים ואלכוהול, הבטיחה יו״ר הוועדה תמר זנדברג לטפל בבעיה. ראוי לטובת האסיר והחברה בכלל, שממשלת ישראל תדאג לכך, שאסיר שעומד בכל התנאים לשחרור מוקדם מלבד תשלום הפיצויים, ייצא מהכלא, יעבוד וישלם משכרו את הפיצויים שנגזרו עליו.