באחרונה אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את "חוק ההמלצות". אם עוד היה ספק בדבר ה"פרסונליות" של הצעת החוק שמנסה להעביר יו"ר ועדת הפנים ח"כ דוד אמסלם — על אפם וחמתם של כל גורמי אכיפת החוק, בהם הפרקליטות, המשטרה וגופי חקירה אחרים — העניין הובהר סופית בגרסה החדשה להצעת החוק.

בעוד שבהצעה המקורית היה ניסיון לטעון שמדובר בחוק "המגן על ציבור הנחקרים", שנפגע מפרסום סיכום התשתית הראייתית על ידי המשטרה, המכתים את שמו למרות שחלק משמעותי מהמקרים מסתיים לבסוף בסגירת התיק, הגרסה המתוקנת ממילא עוסקת רק בתיקים מסוימים מאוד, כאלה שיש בהם פרקליט מלווה. אלה הם תיקים מעטים, סבוכים וחשובים מבחינה ציבורית. תחולת החוק רק על תיקים אלה חושפת את היותו של החוק תפור היטב למידותיו של עניין ספציפי — חקירות ראש הממשלה.

ראיה נוספת למניע זה ניתנה בשבוע שעבר, בסילוקו המביש של ח"כ בני בגין מוועדת הפנים, לאחר שביקש כי בסעיף התחולה של החוק יצוין כי הוא יחול רק על חקירות שייפתחו לאחר כניסתו לתוקף, ולא על חקירות שכבר מתקיימות.

אין ספק שהניסיון למנוע מהמשטרה לכתוב סיכום תיק ראיות שבו מפורטת התשתית הראייתית, יפגע בחקירה, ולאחר מכן במשך ובאיכות הטיפול של הפרקליטות בתיק. כל גורמי האכיפה שנכחו בדיונים בוועדה ציינו זאת בפירוש — סיכום התיק הוא כלי גם בעבור החוקר עצמו, המנחה את עצמו לאורו, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", וגם בעבור הפרקליטות לאחר מכן, ב"חיבור הנקודות" במארג ראיות שלעתים מחזיק אלפי מסמכים ומאות ארגזים.

העובדה שבתיקים מסוימים יש פרקליט מלווה לא משנה כהוא זה מהעובדה שהמשטרה היא הגוף החוקר שלו ההיכרות האינטימית עם חומר הראיות והאחריות על ניהול החקירה. אם כן, גם בתיקים אלה קיים צורך חיוני בסיכום התשתית הראייתית.

"חוק ההמלצות" מלמד שוב, שלא הציבור מעניין את המציעים, או לחלופין עניין עקרוני או מהותי אחר, אלא רק האינטרסים של ראש הממשלה. שימוש כזה, בכלי חקיקה, לשם עניינו של אדם מסוים, ובוודאי כאשר אותו אדם הוא ראש הממשלה, מבזה את הכנסת ופוגע באמון הציבור בשיטה כולה. חוק איננו כלי משחק. סמכות החקיקה היא סמכות שהציבור מפקיד בידי נבחריו בנאמנות, בכדי שישתמשו בה לטובת הציבור ולא לטובתם האישית.