נשיא ארה''ב, דונלד טראמפ, העניק תשורה פוליטית יקרת ערך לראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו, הנאבק על מעמדו האישי והציבורי בצל חקירות השחיתות נגדו, ומבקש לשמור על יציבות הקואליציה, שאותה מוביל הבית היהודי בראשות נפתלי בנט.

בנאומו בבית הלבן הכיר טראמפ באל- קודס  כבירת ישראל – הכרזה שכל קודמיו נמנעו ממנה, מאז הקמת ישראל ב-1948 – ובאותה נשימה דילל את המחויבות האמריקאית לפתרון שתי המדינות, אותו התנה בהסכמת הצדדים. חשוב מכך, טראמפ הבטיח שארה''ב לא תציג עמדה בסוגיות השנויות במחלוקת בין הישראלים והפלסטינים, ובראשן גבולות השליטה הישראלית באל-קודס.

טראמפ סיפק לנתניהו הישג דיפלומטי ללא תקדים, תוך דחיית פירעונה של הבטחתו ממסע הבחירות להעברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לאל-קודס. בה בעת הרגיע את חששותיו מהצגת תכתיב אמריקאי להסדר ישראלי-פלסטיני, שעלול להביא לפירוק הקואליציה הנוכחית בישראל – השוללת את פתרון שתי המדינות וכל מחווה שהיא לפלסטינים. אין פלא שהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הגיב באכזבה קשה לדברי טראמפ, וקרא לגיוס חזית בינלאומית נגד ההכרה באל-קודס כבירת ישראל.

הנאום לווה בחששות מהתפרצות אלימה של הסכסוך, ויש לקוות שהצדדים ישכילו למנוע אותה. טראמפ ניסה להרגיע את הלהבות בקריאתו לשמירת הסטטוס קוו במקומות הקדושים, ואל-אקצא כמקדש מוסלמי. אבל הבעיה איננה רק הבטחת השקט בטווח הקצר, אלא מציאת פתרון ארוך טווח לסכסוך. הדיבורים היפים של טראמפ על מחויבותו לשלום לא פותרים את מצוקתם של 320 אלף הפלסטינים החיים בעיר אל-קודס ללא זכויות אזרח, ולא משתיקים את אנשי הימין הישראלי, החותרים להקמתו מחדש של בית המקדש גם במחיר של מלחמת נצח עם העולם המוסלמי.

הנאום של טראמפ ביטא עוד צעד בנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון. נכון שגם קודמיו נרתעו מכפיית הסדר, אבל לפחות מאז פיסגת קמפ דייוויד ב-2000, תיווכו בין הצדדים לאור הפרמטרים של הנשיא לשעבר ביל קלינטון. טראמפ שחרר את עצמו מעל מחויבות לעבר, והשאיר לישראלים ולפלסטינים את מלוא האחריות לעיצוב ההסדר והשגתו.

במצב כזה ברור שאמריקה לא ''תציל את ישראל מעצמה'' ולא תביא לסיום הכיבוש ועצירת הסיפוח בשטחים. ישראל זקוקה למנהיגות שתיענה לאתגר שהציב טראמפ. נתניהו הוכיח כבר שאינו כשיר למשימה הזאת.