הצעת חוק שמבקשת להטיל עונש מאסר של שבע שנים לפחות על פעילים בארגונים שמחרימים את ישראל או את מוצריה, חייבת להיפסל על הסף.

את ההצעה, שהגישו ענת ברקו (ליכוד), יפעת שאשא־ביטון וטלי פלוסקוב (כולנו), ושחתומים עליה גם דוד ביטן ודוד אמסלם, יש לראות כמאמץ נוסף של מפלגת השלטון בישראל לבלום כל ביקורת ישראלית או בינלאומית נגד ישראל בשטחים הכבושים, בניית התנחלויות ועצם קיומו של הכיבוש הישראלי.

בהסבר להצעת החוק נכתב, כי "נוכח העובדה שיש מי שחוברים לאויבי ישראל ולחרמות נגדה, מוצע לכלול במסגרת העבירה גם מעשים שיש בהם כדי להזיק לאינטרסים של ישראל או ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד". נוסח זה מרחיב את הגדרת העבירה הקיימת בחוק העונשין, שמתייחסת למי שמזיק ליחסים בין ישראל למדינות או למוסדות אחרים. מגישי ההצעה משוכנעים שהיחסים עם מדינות העולם נקבעים על פי מידת הביקורת שמושמעת נגד מדיניותה, ולא על פי המציאות שמדיניות זו יוצרת. לפיכך, אם רק תצליח ישראל לסכור את פיות מתנגדי מדיניותה על ידי ענישה דראקונית, יקבלו מדינות וארגונים בעולם את הכיבוש ואת הפגיעה הקשה בזכויות אדם כ"סדר טבעי" וראוי.

זוהי הצעת חוק בלתי מוסרית בעליל, שאף לוקה בפחדנות ובצביעות —ישראל הרי לא תוכל לכלוא בנקים, רשתות שיווק, תאגידים ומוסדות אקדמיים שהחליטו להחרים מוצרים מההתנחלויות. ישראל מקימה חומת נייר של הצעות חוק, שבהן היא מבקשת לעטוף את הכיבוש ולהתגונן מפני החרם שהטילו מדינות על ההתנחלויות.

ההצעה מצטרפת לתיקון לחוק החרם שאושר בקריאה ראשונה לפי כן, ולפיו הקריאה לחרם תאפשר למי שנפגע ממנה לקבל פיצויים של חצי מיליון שקל ללא הוכחת נזק. עיקום יסוד הצדק והמוסר בשתי חקיקות אלו, עיקור זכות הערעור על מדיניותה של הממשלה והכשרת שרץ הכיבוש, הם שפוגעים באינטרסים של ישראל.