האישור שנתנה ועדת השרים לחקיקה להצעת החוק שיזמה שרת המשפטים, איילת שקד, ולפיה, הסמכות לפתוח במלחמה תועבר ממליאת הממשלה אל הקבינט המדיני־הביטחוני, הוא המחשה נוספת לקלות הדעת שבה הממשלה וראשה מתייחסים לחוקים, בהם חוקי יסוד, ולמסורת הפוליטית והחוקתית שהתגבשה במשך השנים.

אין חולק על כך, שהדינמיקה המתפתחת בניהול משברים ביטחוניים אכן מובילה לריכוז קבלת ההחלטות בידי קבוצה מצומצמת של ממנהיגים ומצביאים, אך כעת מוצע להפקיע מלכתחילה מכלל חברי הממשלה את סמכותם לקבל הכרעות גורליות ולפטור אותם מהאחריות המתחייבת מתפקידם. לא זו בלבד שכוונה זו סותרת מוסכמת יסוד — ולפיה, זרוע הביצוע של הריבון, המיוצגת בשיטת המשטר בישראל במליאת הממשלה, היא שמקבלת החלטות על מלחמה ושלום — היא גם מנוגדת לשכל הישר. הנהגה הקוראת לציבור לחרף את נפשו זקוקה ללגיטימציה ציבורית מרבית.

זאת ועוד, ההיסטוריה הביטחונית הקצרה של ישראל מלמדת, שהחלטות על יציאה למלחמה שהתקבלו בפורום מצומצם לא הניבו בהכרח תוצאות טובות מאלה שהתקבלו בממשלה (פעולות התגמול, מבצע קדש, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון השנייה). ההנחה ששינוי במספר האנשים המעורבים בקבלת ההחלטה הוא המפתח להשבחתה מוותרת מראש על האפשרות להגיע לתוצאה הרצויה על ידי שיפור התפקוד של מקבלי ההחלטות. הנימוק להצעת החוק — מניעת הדלפות, זירוז התגובות על התפתחויות בשטח — איננו משכנע, לעומת פוטנציאל הנזק הגלום בהצעה. מי שהתיימר לייעל את התנהלות הממשלה על ידי הגבלת מספר שריה (נתניהו, 2014), ולא עמד בהחלטתו, לא יצליח לשפר את יכולתו לנהל את המלחמות הבאות על ידי צמצום מספר השרים המעורבים בכך.

יוזמת החקיקה הזאת אינה נראית ככוונה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות על יציאה למלחמות, אלא יותר כהמחשה נוספת ליד הקלה של נתניהו ועושי דברו הן על ההדק המפעיל את הירייה הראשונה במלחמות והן על הכפתור המתניע שינויי חקיקה והפיכת סדרי בראשית במסורת השלטונית. מתחזק הרושם, שהצעת החוק נועדה בראש ובראשונה לשחרר לחצים קואליציוניים (להפיס את דעת נפתלי בנט) ולחסוך תסכולים אישיים (הסרת מחסומים חוקתיים שבהם נתקל נתניהו כשהגה מתקפה על מתקני הגרעין באיראן). יוזמה זו ראויה להיגנז, ובכל מקרה זקוקה לדיון ציבורי רחב, בניגוד לאופן שבו גובשה עד כה.