מטרתו המקורית של "חוק ההמלצות" היתה למנוע מהמשטרה להעביר לפרקליטות את המלצתה להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו, ובכך למנוע מהציבור לדעת מה הסיקה בתום שנה ויותר של חקירות. מטבע הדברים, החוק עורר ביקורת והתנגדות, שלאורן שינו את נוסח ההצעה ובגרסתה העדכנית הוא לא יחול על החקירות שהחלו לפני כניסתו לתוקף, בהן חקירות נתניהו בתיקי 1000 ו–2000, וחקירת ח"כ דוד ביטן. ח"כ בני בגין, שהתנגד בנחרצות להצעת החוק בגרסתה המקורית, הסביר ש"הקושי העיקרי הוסר ממנה.

אם הוסר העוקץ מהחוק, מדוע ממשיכה הקואליציה "להתאבד" עליו? ואם החוק כבר לא רטרואקטיבי ופרסונלי, מדוע הוא ממשיך לעורר התנגדות כה עזה באופוזיציה, שכמו התעוררה לחיים ומפגינה נחישות פרלמנטרית יוצאת מגדר הרגיל? קשה להימנע מהתחושה, שלמרות ש"החוק לא משנה למעשה את המצב הקיים, וניתן לתהות אם הוא דרוש", כפי שציין בגין, המאבק עליו כבר לא קשור לתוכנו. למעשה, מלכתחילה לא ניתן היה לקיים דיון ענייני בהצעה - שגם בגרסתה המעודכנת היא רעה משום שהיא מחלישה את המשטרה ומחזקת דמויות ציבוריות על חשבון האזרח הפשוט - משום שהיה ברור לכל שהמוטיבציה שמאחוריה אינה טובת הציבור אלא טובתו של נתניהו. בעצם הניסיון לחוקק חוק זה ממשלת נתניהו הגיעה לשפל המדרגה, תוך ביזוי הציבור והכנסת.

לכן הנוסח החדש לא עמעם את הקרב הפוליטי, אלא להיפך — העצים אותו: הקואליציה לא ויתרה על החוק, למרות שהוא מיותר, והאופוזיציה התנגדה כי הוא מסמל את כל מה שמושחת בממשלת נתניהו הרביעית. התוצאה היא מאבק פוליטי שכלל אינו קשור לחוק עצמו.

לציבור לא נותר אלא לנסות להיזכר האם ממשלה זו השקיעה אי פעם אנרגיה דומה כדי לפתור את הבעיות הבוערות של האזרחים? מתי לאחרונה חברי הכנסת מנעו מעצמם שינה כדי לקדם פתרונות לסכסוך עם הפלסטינים, לאחות את הקרעים הפנימיים — בין יהודים לערבים ובין היהודים לבין עצמם, לטפל בפערים בין מרכז ופריפריה, במחירי הדיור, בשכר המינימום, בשכר המורים, הרופאים והעובדים הסוציאליים, וכן הלאה.

קשה להימנע מהתחושה שנתניהו גרר לא רק את הממשלה, אלא את הכנסת כולה, לעסוק בענייניו האישיים ובניסיונותיו להימלט מהחוק באמצעות החוק. וכל זאת על חשבון הזמן, המשאבים ובעיקר האנרגיה של הציבור.