ברוב דחוק אישרה הכנסת בקריאה טרומית את החוק להטלת עונש מוות על מפגעים פלסטינים. חוק זה ראוי להיגנז ולא לעבור לשלבי החקיקה הבאים, אחרי שמילא את שליחותו הפוליטית ותרם את תרומתו לכל שוחרי הקריאה "מוות למפגעים ", לפוליטיקאים שמתחרים ביניהם על חקיקה פשיסטית, לאנשי הימין "הקיצוני" ו"המתון", ולכל מי שידו לא רעדה, כאשר הרים אותה לתמוך בו. עונש מוות אינו אלא רצח בדם קר, המבוצע בידי החברה האזרחית, ולכן הוא פסול מוסרית.

בנוסף, חוק כזה הוא מיותר ומסוכן. התנגדות השב"כ לחוק נשענת על החשש שהוא יביא לחטיפות של יהודים בעולם למטרות מיקוח, או אפילו לרציחתם, כדי להרתיע מפני השימוש בחוק. אפילו שר המלחמה אביגדור ליברמן, שיזם את החוק, התנגד לו בשעתו, בנימוק שנקמה איננה מדיניות ואיננה מוסרית. בכך אישר במו פיו את החשד שתכלית החוק היא נקמה ולא אמצעי הרתעה. מאז שינה את טעמו, כשהעריך שהחוק עשוי להניב לו הון פוליטי.

לא רק האיום הביטחוני שטמון בחוק צריך לבלום את החקיקה. עונש מוות גם מתקשה להרתיע אפילו עבריינים אזרחיים — כפי שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה בארה"ב — קל וחומר מפגעים, המבצעים את מעשיהם בשמה של אידיאולוגיה לאומית או דתית. הוצאתם של אלה להורג רק תעצים את מעמדם ותגבש אותם כשהידים הראויים לחיקוי.

לטיעונים אלה אפשר היה לצרף את הנימוק המשפטי המפוקפק, ולפיו החוק בישראל ממילא מתיר הטלת עונש מוות בתנאי שהוא מתקבל פה אחד על ידי השופטים. אלא שמי שמאמץ טענה זאת עדיין מעניק הכשר עקרוני לעונש המוות. מכאן הדרך קצרה לחקיקת הליך משפטי מקל, כפי שדורשים מציעי החוק.

עמודי תלייה לא ינצחו במלחמה נגד מי שארצם נגזלה, אלא רק יעמיקו את הפגיעה בביטחונה של ישראל. מה שמפחית את הפיגועים זו אלטרנטיבה מדינית רצינית. לעתים נדמה, שהיא נתפשת על ידי ממשלת ישראל כמאיימת אף יותר מהפיגועים.