לבושתן של הממשלה, הכנסת וישראל, מבצע גירוש מבקשי המקלט מאפריקה יצא לדרך. רשות האוכלוסין וההגירה קוראת לאזרחי אריתריאה וסודאן לעזוב את ישראל בתוך שלושה חודשים. מאפריל תחל הרשות בפעולות אכיפה: מי שלא עזב — ייכלא בלא הגבלת זמן. זאת ועוד, כדי שלא יעלה בדעת שום מעסיק ישראלי להמשיך לספק עבודה למועמדים לגירוש, הרשות תקנוס מעסיקים כאלה.

אלא שמבצע הגירוש במתכונתו הנוכחית אינו די מחמיר בעיני בנימין נתניהו, והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן. ארדן הצביע על כך, שכליאה בלא הגבלה של אלפי מבקשי מקלט תגרום למצוקת מקום בבתי הכלא ותעלה לישראל תקציבי עתק. כאחראי לתחומים אלה שוב התגלה ארדן כרגיש לתקציבים ולעומסים ופחות לבני אדם.

נתניהו לא נשאר אדיש למצוקות הביורוקרטיות של ארדן והורה לבחון תרחיש, ולפיו מבקשי המקלט יגורשו בכוח, מלווים בטיסה בידי פקחי הגירה, ואולי אף אזוקים. ״למסתננים יש ברירה פשוטה״, הסביר נתניהו, ״לשתף אתנו פעולה ולצאת מרצון, לדרך מכובדת, לדרך אנושית, לדרך חוקית — או שנצטרך להפעיל את הכלים האחרים העומדים לרשותנו, גם הם לפי החוק".

בג"ץ פסל בעבר את האפשרות לכלוא מבקשי מקלט בלא משפט לתקופות ארוכות או בלא הגבלת זמן, בנימוק שלא ניתן לכלוא למטרת גירוש כשיש מניעה חוקית לגרש. הואיל וההסכם עם רואנדה — "המדינה השלישית" — על גירוש האריתריאים והסודאנים אליה היה מותנה בהסכמתם, לא היה אפשר להתקדם כמתוכנן. באוגוסט אף קבע בג״ץ, שלא ניתן לכלוא למטרת שכנוע; כלומר, ״לגרום״ למבקשי המקלט להסכים.

ואולם הסייגים המשפטיים שהציב בג"ץ נתפשים בעיני נתניהו וארדן — בשבתם כמייצגי הזרם הגזעני העכור של הממשלה — כהתפלפלויות משפטיות תפלות. כדי לעקוף אותן פעלו בווירטואוזיות מדינית אכזרית: ישראל טוענת, שתיקנה את ההסכם (שאיש לא ראה) עם רואנדה כך שיתאפשר גירוש מבקשי מקלט אליה גם בלי הסכמתם. כך נפתחה דלת אחורית, שדרכה מבקשת ישראל לכלוא שוב את מבקשי המקלט, בלא משפט ובלי שפשעו.

במקום להשאיר בישראל את 37 אלף מבקשי המקלט, לאפשר להם לעבוד ולחיות בכבוד, ולפזרם כדי לא להכביד על תושבי דרום תל אביב-ישראל, מתעקשת לבגוד בתכתיבי הצדק ולחתור תחת עצם עיקרונות האנושיות.