קו אחד מחבר בין "משגיחי הצניעות" בקמפוסים החרדיים של הקריה האקדמית אונו ובין עדויות של חיילות, כי נדרשו להעלים את עצמן בסביבת חיילים חרדים. ההיענות של רשויות ישראל השונות לתביעה להפרדה בין גברים לנשים רק מובילה להעמקתה. אין "הדרה זמנית" של מחצית מהאוכלוסייה; אין סיבה שהיא תדעך מעצמה אי פעם בעתיד. להיפך: הניסיון מלמד, כי שיתוף הפעולה הרשמי עם אפליית נשים מעצים אותה ומוביל לזליגתה לתחומי חיים נוספים — בחינוך, בצבא, בשוק העבודה ובמרחב הציבורי.

עד לפני כמה שבועות הגדיר תקנון צניעות בקמפוסים החרדיים שמפעילה הקריה האקדמית אונו את אורך השמלה והשרוולים, סגנון הגרביים והנעליים, והאיפור והתכשיטים המותרים. התקנון — חלק מתנאי הקבלה — לא הסתפק בהגדרת הלבוש. "הופעתה, לבושה וצניעותה של אשה תורנית אינה נמדדת בסנטימטרים ואינה מצטמצמת לתחום הלבוש בלבד", נכתב שם, "אלא מקיפה את כל שטחי החיים: דיבור, הליכה, התנהגות תרבותית וחברתית". מופיעה בו גם אזהרה: אי־שמירה על הכללים "עלולה לגרום להרחקה". מסירת אחריות האכיפה לבעלי תפקידים, בכירים למדי, בקמפוסים היא המשך מתבקש .

שוויון וחירות הם מעקרונות היסוד של האקדמיה. תקנון מעין זה סותר את שניהם. אמנם, בעקבות ביקורת של המועצה להשכלה גבוהה (מל''ג) הוחלף התקנון בהצהרה הדורשת, כי ''הדיבור, ההופעה, ההתנהגות החברתית והתרבותית'' של הסטודנטים יהיו הולמים את אורח החיים החרדי, אולם הסנקציה לא נעלמה: מי שיפר את הכללים מסתכן בהרחקה מהלימודים.

התומכים בקבלת הדרישה להפרדה מגדרית טוענים, כי מדובר בתנאי הכרחי לפתיחת ההשכלה הגבוהה לחרדים, וכי הפגיעה בערכי היסוד של האקדמיה היא מידתית. החלק הראשון בטענה מקבל ללא סייג את העמדה החרדית, והשני מתברר כחסר בסיס: תקנוני צניעות והדרישה להרחבת ההפרדה במוסדות האקדמיים מעידים, כי האיום על אותם עקרונות רחוק מלהיות שולי. עדויות החיילות לפני עורכות הדין של המרכז הרפורמי לדת ומדינה, על ההוראה להיעלם ליד חיילים חרדים, צריכות לשמש סימן אזהרה.

זכויותיהן של נשים ומקומן בחברה אינו יכול להיות המחיר להשתלבות חרדית בחברה בישראל — לא במערכת ההשכלה הגבוהה ולא בצבא. מוטב כי הרשויות השונות יפסיקו להשלים עם הדרישה להפרדה ויחדלו לשתף אתה פעולה — באופן פורמלי או בקריצה, בהתעלמות מתלונות או ב"הבנה" כלפי העמדה החרדית.