שר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלכי הודיע על כוונת הפלסטינים להגיש בקשה למועצת הביטחון של האו"ם לקבלת חברות מלאה למדינת פלסטין, ואמר כי ההצעה תהיה תחת הסעיף "מאוחדים למען השלום", כהדגשה לפתרון שתי המדינות.

הודעת ש אל-מאלכי באה לאחר שהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הדגיש בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף ברמאללה, כי הסכם אוסלו הסתיים ולממשל של דונלד טראמפ לא יהיה כל חלק בתיווך או מתן חסות למו"מ עתידי עם ישראל, אלא רק לאו"ם או לוועידה של כמה מדינות שיתנו לה חסות. הפלסטינים פקעה סבלנותם בעקבות החלטת הנשיא טראמפ על הכרה בעיר הקודש כבירת ישראל על אף התנהגותה הלא מתיישבת עם המאמצים להשגת שלום.

בישראל התרגשו מדבריו של הנשיא עבאס. נתניהו הימין בישראל חוגגים ואומרים כי עבאס הצדיק את טענותיהם, אך בתוך תוכם, סוערים ורועדים מפני הם קיבלו סטירת לחי חזקה ומבישה, בלי לדעת מה לעשות. זו שאלה שהעלה אחד הפרשנים הישראלים כאשר אמר:  האם מישהו בממשלת ישראל מחזיק בתוכנית ברורה על מה הצעד הישראלי הבא, מול העולם ומול הפלסטינים?

===

בעקבות דבריו של אבו מאזן בפני חברי המועצה המרכזית וההבנה שפתרון שתי המדינות מת, ניצבת ישראל בפני פרשת דרכים: האם היא מעוניינת לשמר את המצב כמות שהוא, כלומר שליטה מוגבלת בפלסטינים, תלות כלכלית גוברת בצד הישראלי ובנייה בהתנחלויות מתוך תקווה שהפלסטינים יישבו בשקט גם ביום שאחרי אבו מאזן? או לספח את שטחי C ולתת אוטונומיה לתושבי הערים הפלסטיניות, תוכנית שהציג בזמנו יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. האם ישראל תמשיך לשלוט בחייהם של 2.8 מיליון פלסטינים? האם תספק להם מקומות עבודה, פרנסה, תשתיות, אך תמנע מהם הגדרה עצמית כמדינה או לאום? מה בדיוק התוכנית?

סיומו של עידן אבו מאזן, אינו מהווה סיבה לחגיגות שמחה בצד הישראלי אפילו לא לחסידי סיפוח השטחים. להיפך. יש כאן יותר סיבות לדאגה. אמר הפרשן והוסיף הרשות הפלסטינית הצליחה לשמור על יציבות כלכלית יחסית בגדה המערבית משום שפרנסה את רוב אזרחיה. בעזרת מנגנון ממשלתי מנופח ביחס לאוכלוסייה, נמנעה קריסה נוסח רצועת עזה. אלא שביום שאחרי אבו מאזן, לא בטוח שהמצב יישאר כך, ושמנהיגה הבא של הרשות יוביל מדיניות דומה לזו של הנוכחי, היוצאת נגד אלימות.