החלטתו של השופט הצבאי של ישראל, להאריך את מעצרן של עהד תמימי ואִמה נרימאן עד תום ההליכים, עומדת בקריטריונים של מבחן ההיסטריה. אם נערה בת 16 מן הכפר נבי סאלח שסטרה לחייל מהווה "מסוכנות ברורה, שספק רב אם ניתן לאיינה בחלופה (למעצר)", כדברי השופט אזי יש מקום לתהות על עוצמתם של כוחות ישראל בשטחים הכבושים.

ספק אם השופט באמת מאמין בנימוקיו, שצבא ישראל ירא מנערות שבאות לתקוף אותו במספריים, מנשים זקנות, ומילדים שמיידים בו אבנים. במקרים כאלה כבר הוכח שיש באפשרותו לירות ו"לנטרל" את האיום. כזה עלול היה להיות גם גורלה של עהד תמימי, אלמלא נתקלה במפקד פלוגה שהבין איך להתנהג, ובניגוד לשופט הצבאי, העריך שהוא והחייל שהיה עמו אינם נתונים בסכנת חיים וכי תגובה אלימה עלולה לחולל עימות מסוכן בהרבה.

ה"מסוכנות" שטמונה במעשיה של תמימי לא איימה, אם כן, על חייהם של חיילי הצבא הישראלי, אלא על כבודם. את עלבון הכבוד הזה ביקש השופט הצבאי לתבוע. מכיוון שהמעשה עצמו, סטירה לחייל, כנראה איננו מספיק כדי להצדיק מעצר ארוך עד תום ההליכים, שמועד סיומו עדיין אינו ידוע, הועמסו על תיקה של תמימי עוד עבירות מהעבר שלה, אף על פי שעד כה צבא ישראל לא סבר שיש בהן מידה של מסוכנות מאיימת. שהרי על פי נימוקי התביעה להארכת המעצר, ובהתאם לקריטריונים שקבע השופט, לא רק את תמימי ואמה יש לעצור בשל "מסוכנות" מן הסוג הזה, אלא עוד מאות אלפי פלסטינים שמיידים אבנים, מקללים חיילים, או פוגעים בכבודו של צבא ישראל.

הארכת מעצרן של תמימי ואמה היא לא יותר ממאמץ להקדים את עונשן ולהאריך בכך את המאסר שבוודאי יוטל עליהן. זוהי תוספת העונש, שמנסה להוות פיצוי לעלבון שספגו החיילים הישראלים ושעליו אי אפשר יהיה לשפוט את תמימי. הליך פסול זה לא משיב לצבא הישראלי ולחיילים המעורבים בפרשה את כבודם, אלא רק מטיל קלון על השופט ושולחיו.