"חזרה הביתה", כך מכנה שר הפנים של ישראל, אריה דרעי, את המבצע לגירוש מבקשי מקלט מישראל, אף על פי שהמיועדים לגירוש הם אזרחי אריתריאה וסודאן, והכוונה היא לכפות עליהם לעזוב לרואנדה.

מבחינת דרעי, מדינה אחרת באפריקה היא ביתם, גם אם לא היו בה מעולם, אינם דוברים את שפתה, תרבותה זרה להם והם אינם מכירים שם איש. "הם חוזרים למקום הטבעי שלהם", אמר והוסיף: "הלוואי וכל מדינה היתה מתייחסת אליהם כמו שאנחנו התייחסנו אליהם".

בניגוד לדברי דרעי, ישראל אינה יכולה להתגאות ביחסה למבקשי המקלט. ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להקשות עליהם, לייאש אותם ולגרום להם לעזוב. הלחץ עליהם לא פסק גם לאחר הקמת הגדר בגבול מצרים והפסקת הכניסה של מבקשי מקלט אחרים. יותר מ–20 אלף עזבו את ישראל בשנים האחרונות. רבים מהם שבישראל כונו "מסתננים" הוכרו במדינות מערביות אחרות כפליטים וקיבלו זכויות שישראל סירבה לתת להם.

אך גם עם 40 אלף מבקשי מקלט שסירבו לעזוב חרף הלחצים, האיומים, העדר זכויות ואפילו כליאה במתקן חולות, ישראל אינה מוכנה להתמודד. משרד הפנים גורר רגליים שנים בבדיקת בקשות המקלט שלהם, ושיעור ההכרה בפליטים הוא מהנמוכים בעולם המערבי. דרעי אמנם הצהיר שאין זה מבצע גירוש, אך אין דרך אחרת לתיאור החלטת הממשלה להציב למבקשי המקלט בחירה בין עזיבה למדינה זרה באפריקה ובין כליאה בלי הגבלת זמן.

ישראל מצהירה שוב ושוב, כי הגיעה להסדר עם מדינה שלישית, שבה יקבלו המגורשים מעמד והגנה, אך מסרבת לחשוף את שם המדינה ואת ההסכם, אף על פי שידוע כי הכוונה לרואנדה.באחרונה הכחישה ממשלת רואנדה כי חתמה על הסכם, וסגן שרת החוץ הדגיש, שארצו לא תסכים לקלוט אנשים שיישלחו אליה בניגוד לרצונם. "מדיניות 'הדלתות הפתוחות' שלנו חלה רק על אלה שבאים לרואנדה מרצון, ללא כל אילוצים".

ההכחשות הנמרצות של רואנדה מעוררות דאגה ומחדדות את הצורך בחשיפת ההסכם, אם קיים. ישראל אינה יכולה להתעלם מהן ולשלוח אנשים למדינה המכחישה שבכוונתה לקלוט אותם על דרעי ובנימין נתניהו לעצור את האיוולת הזאת ברגע האחרון.