בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל בתשע השנים האחרונות, ו–12 שנה במצטבר. מלבד דוד בן־גוריון, הוא כיהן בתפקיד זה במשך הזמן הרב ביותר. בתקופת כהונתו, נתניהו העמיק את הכיבוש לשטחים הפלסטינים, הרחיק אפשרות של הסכם מדיני, החריב את גטו עזה ופעל לגירוש אכזרי של מבקשי מקלט. הוא ראש ממשלה שמפחד לקבל החלטות, והוא מנהיג שלא מציע חזון.

אלו הנושאים המרכזיים שעליהם צריך להישפט נתניהו, לצד בירור חלקו בפרשות השחיתות והשוחד שנבדקות בימים אלו במשטרה. אבל דווקא נושאים אלו נדחקים שוב ושוב מסדר היום, לטובת עיסוק בסביבה שמקיפה אותו. ההקלטה שפורסמה באחרונה, שבה נשמעת שרה נתניהו מתפרצת על יועץ של המשפחה, היא אמנם בעלת ערך ציבורי, אבל מהווה דוגמה נוספת לאופן שבו מוסטת תשומת הלב הציבורית ממחדליו של נתניהו כראש ממשלה לשאלות מתחום הפסיכולוגיה והיחסים האישיים.

ייתכן ששרה נתניהו אמנם התעמרה בעובדי הבית, ייתכן שהיא זאת שעומדת מאחורי הבקשה לכנותה "הגברת הראשונה" וייתכן שהיא אכן קיבלה דבר במרמה בנסיבות מחמירות — פרשה שבעקבותיה זומנה לשימוע החודש. אבל לא אלו הסיבות שמובילות את ישראל במדרון התלול לעבר מדינה דו־לאומית, לריסוק הערכים הדמוקרטיים ולאיבוד צלם אנוש בפרשת מבקשי המקלט.

למרות תלונותיו השחוקות נגד התקשורת, נתניהו דווקא זוכה להקלות מיותרות בשל עיקרון "האשה האשמה". עיקרון זה חדר לפוליטיקה הישראלית ב–1977, בעקבות פרשת חשבון הדולרים של יצחק ולאה רבין. בהמשך שולמית שמיר תוארה כשתלטנית; סוניה פרס לא תמכה מספיק בקריירה של בעלה; נילי פריאל־ברק, כמו גם אשתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, העסיקו עובדים זרים בניגוד לחוק, כאילו בעליהן לא הבחינו מי מסתובב אצלם בבית; ואילו אצל אהוד אולמרט האשה־האשמה היתה מנהלת הלשכה, שולה זקן.

במובן זה שרה נתניהו עולה על כולן: במרוצת השנים היא נהפכה למטרה המרכזית שאליה שולחים את החצים שכוונו במקור לראש הממשלה. כך יצא שבנימין נתניהו, שאמור לנווט ממשלה בתנאים בלתי אפשריים, הוא בסך הכל העזר כנגד לאותה אשה "שתלטנית", "כוחנית", "מתעללת בעובדים", "מכתיבה מינויים" ו"מתפנקת במלונות פאר".

יש כאן בלבול יוצרות הרסני: בנימין נתניהו — ולא שרה — הוא האחראי היחיד לניהול ישראל. הוא זה שצריך לתת דין וחשבון לציבור על מחדליו כראש ממשלה.