החשדות הקשורים בראש הממשלה, בנימין נתניהו, נערמים ומחריפים, מקורביו נכנסים ויוצאים בחדרי חקירות, תומכיו תוקפים בפראות את שלטון החוק ומכשירים את הקרקע לדה־לגיטימציה של מוסדות הממשלה בעיני כמחצית מהציבור — והשותפים הקואליציוניים של נתניהו ממשיכים לגבות בפועל את ראש הממשלה.

אם קשה לצפות שאביגדור ליברמן, שניצל בעור שיניו מכתב אישום באחת מפרשות השחיתות החמורות שנחקרו בפוליטיקה הישראלית, ושר הפנים, אריה דרעי, עבריין מורשע, שהסתבך בינתיים בפרשות פליליות חדשות, ישמשו מופת ודוגמה — הרי שעמדת שר החינוך, נפתלי בנט ("לא אסלח לעצמי על הפלת ממשלה, שאני מאמין בדרכה"), העומד בראש מחנה שמפרסם את עצמו כמוסרי וערכי במיוחד, ושתיקת שר האוצר, משה כחלון, שהכתיר את עצמו כ"מגן בית המשפט" וכ"מבוגר האחראי בממשלה", היא לא פחות מאשר חרפה.

כחלון ובנט — כל אחד מהם ומניעיו הפוליטיים — אינם רוצים בנפילת הממשלה או בהחלפת נתניהו במועמד אחר מהליכוד, ולכן הם נמנעים מהפגנת עמדה ערכית ברורה וחד משמעית לנוכח הממצאים המזעזעים הנחשפים מחקירות נתניהו. בעוד זמן לא רב, כשעידן נתניהו יבוא לסיומו, שתיקתם תיזכר כמופע רופס וציני. ראויים לכל גנאי גם החרדים, הנכונים לדאוג רק לצרכים המגזריים שלהם, מתוך התעלמות מכל שיקול אחר. כך נוהגת חבורת אינטרסנטים הקשורה בתוכה בחבל תועלתני, ולא ממשלה ראויה שמתהדרת בדמוקרטיה.

לאחר חתימת שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ומקורבו של נתניהו, על הסכם עד מדינה בתיק 4000, וחשיפת החשד כי ניר חפץ, מקורבו של נתניהו, ניסה לסחור במשרת היועץ המשפטי לממשלה כדי להביא לסגירת תיק הקשור בשרה נתניהו, אין הם יכולים להמשיך להחריש. התירוץ השיטתי, ולפיו יש להמתין לכתב אישום ולזכות כל אחד עומדת חזקת החפות, אינו משכנע. התירוץ הזה משמש כסות לעיסוק באינטרס פוליטי צר במקום בטובת הציבור.

על חברי הקואליציה, היודעים היטב כי עידן נתניהו מתקרב בצעדי ענק לסיומו, להביע עמדה ערכית חד משמעית נגד התנהלות ראש הממשלה וחצרו, כפי שהיא עולה מממצאי החקירות. כל עוד הם שותקים, הם נותנים רוח גבית לשפה הנמוכה של יו"ר הקואליציה, דוד אמסלם, ולהתנהלות המבזה של חברי כנסת כמו נאוה בוקר ומיקי זוהר.