"איזה מזל יש לנתניהו", לחש שר הפנים, אריה דרעי, על אוזן שר התחבורה, ישראל כץ. דרעי התכוון לכך, ש״פרשת המסרונים״ נפלה כמתנה משמים לראש הממשלה. הרי מה טוב יותר לבנימין נתניהו, השקוע עד צוואר בחקירות שחיתות, מפרשייה משפטית שתשמש אותו לעשות דה־לגיטימציה מוחלטת למערכת המשפט? אחרי שקיעקע את אמינות המשטרה והפך את התקשורת ל"עוכרת ישראל", הגיע תור השופטים ובתי המשפט. הספין היה על הרצפה, ונתניהו לא היה יכול לעבור לידו בלי להרים אותו.

בניגוד להשמצות הבלתי פוסקות של נתניהו, התקשורת עושה את עבודתה נאמנה, בלי להביא בחשבון מי יהיו נפגעי תחקיריה. מה גם, שבמקרה הזה התברר, ש"המעורבים בפרשה" רצו בכלל להקל על העצורים. ואולם כשהמטרה היא דה־לגיטימציה של מערכת המשפט, נתניהו מתייחס לדיווחי התקשורת כאל גורם מהימן ולגיטימי.

מערכת המשפט פעלה במהירות וביעילות: לא חלפו שעתיים מאז התפרסמו חילופי המסרונים בין היועץ המשפטי של צוות חוקרי תיק 4000, עו"ד ערן שחם־שביט, לשופטת המעצרים, רונית פוזננסקי־כץ, והפרקליט הושעה והשופטת נשלחה לחופשה. בהמשך אף הומלץ להעמידה לדין משמעתי. ביומיים שחלפו מאז הפרסום התבררה התמונה כמורכבת יותר מכפי שהצטיירה. השניים לא התכוונו לדיון בבית המשפט ולא ביקשו להציג מצג שווא לפרקליטי החשודים, אלא תיאמו עמדות בוויכוח פנימי עם חוקרי להב. אך גם עובדה זאת לא עיניינה את נתניהו ושליחיו באולפנים, וגם לא החלטת נציב תלונות הציבור על השופטים, שחקר את המקרה וקבע שלא היתה הטיית משפט או קנוניה בין התביעה לבין בית המשפט.

שהרי הפרופורציות האמיתיות של האירוע אינן מעניינות את נתניהו. מטרתו אחת, והיא הושגה: לטעת ספקות בציבור ולהעביר את הדיון מהשחיתות שלו לשחיתות של מערכת המשפט; לגרום לציבור להאמין שלא הוא אשם, אלא מערכת המשפט; שלא צריך לחקור אותו, אלא את מערכת אכיפת החוק; לשכנע את הציבור שהתהליך זוהם, ורק הוא צח כשלג.

כדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין, ראש ממשלת ישראל מוכן להחריב את מערכת המשפט. למען שרידותו הוא מוכן לערער את אמון הציבור באחד האדנים החשובים ביותר. שרים בממשלה אומרים שלמרות החקירות תפקודו האחראי של נתניהו כראש ממשלה לא נפגע. מתברר שלא. ראש הממשלה מעדיף את האינטרס האישי שלו על תפקידו הציבורי ומחזק את המסקנה שאינו יכול להמשיך בו.