בתום הפגישה עם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בבית הלבן התגאה בנימין נתניהו, בכך שלא הוצגו בפניו טיוטה או לוח זמנים של תוכנית השלום האמריקאית. "לא דיברנו על הפלסטינים יותר מרבע פגישה", התרברב נתניהו, לא בישר על הישג דיפלומטי מזהיר, ולא על חוליה נוספת בשרשרת הכישלונות המדיניים שלו.

הציבור הישראלי נדרש לקבל כמובן מאליו, שנתניהו לא היה יכול לחלום על נשיא ידידותי יותר ועל מחוות נדיבות יותר. מה לא עשה בשבילו טראמפ?הוא מכבד את דעתו על האתגר של איראן; שלח את השגרירה ניקי היילי להיאבק לטובת ישראל באו״ם; פתרון שתי המדינות הוא בעיניו מס שפתיים; ואם אין די בכל אלה, הוא הכיר בעיר הקודש כבירת ישראל, הצהיר על העברת השגרירות האמריקאית, ואף הודיע כי ייתכן שיגיע לחגיגות הפתיחה שלה.

אלא שהבעיה של ישראל איננה בעיה תדמיתית, שיש לפתור באמצעות מיתוג מחודש של ראש הממשלה, של ישראל או של הגדה המערבית.

הבעיה של ישראל היא, שזה 50 שנה היא מחזיקה תחת שליטה צבאית יותר מ–2.5 מיליון פלסטינים (לא כולל עזה), ובמקום לעשות את כל שביכולתה כדי להיפרד מהם לשלום, רק מעמיקה את השליטה בהם על ידי כרסום אטי באדמותיהם, תוך כדי בנייה על שטחי מדינתם העתידית. הבעיה של ישראל היא, שבשטחים שהיא מחזיקה בכוח מעבר לקו הירוק היא נעה על הספקטרום שבין כיבוש לאפרטהייד.

"אם הפלסטינים לא יבואו לשולחן המשא ומתן, לא יהיה הסכם שלום, וזה יכול להיות אפשרי", אמר טראמפ כשנתניהו יושב לצדו, מגחך בהנאה. אלא שישראל זקוקה לפתרון לא פחות מהפלסטינים. ולכן, לו היתה טובת ישראל לנגד עיני טראמפ, הוא היה מאלץ אותה ואת הפלסטינים לשאת ולתת עד שייצא עשן מדיני, ולחתום על הסכם הוגן לחלוקת הארץ. לו היה טראמפ ידיד אמת, הוא היה פורס מפה ועוזר לצדדים לשרטט קו גבול ביניהם. לו היה ידיד אמת, הוא היה דורש מישראל לפנות את ההתנחלויות ומכיר במדינה פלסטינית לצדה. כך היה מכבד את זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים.