בנימין נתניהו חושב שעושים לו עוול. הוא בטוח שרודפים אותו ומנסים להפיל עליו שלל תיקים ופרשיות במטרה להדיחו מכס ראש הממשלה. הוא משוכנע שהשמאל והתקשורת משתפים פעולה ומפעילים לחץ כבד על גורמי החקירה, על מערכת אכיפת החוק ועל מערכות המשפט. הוא משוכנע שמערכות אלו קורסות תחת הלחץ ושיקול דעתן מתעוות, ולכן הן מבקשות את רעתו.

אלא שנתניהו הוא ראש ממשלה, הוא אינו אזרח מן השורה. גם אם הוא מאמין שנעשה לו עוול, הוא אינו יכול לנהוג כאחרון העבריינים שמבקשים לנקות את שמם. הוא אינו יכול לפגוע אנושות במוסדות בעלי חשיבות דמוקרטית עליונה רק כדי להציל את עורו. לראש ממשלה יש אחריות ציבורית. האחריות הזאת כוללת גם ובעיקר שמירה על שמם ואמינותם של אותם מוסדות.

אם נתניהו חושב שהמשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה רודפים אותו — שיתפטר וינהל נגדם מאבק. אבל כל עוד הוא עומד בראשות הממשלה, אמירותיו בגנותם אינן לגיטימיות. אם ראש הממשלה בכבודו ובעצמו חושב שמערכות אלו פועלות באופן לא הגון, מה יחשוב האזרח הפשוט? כיצד ייתן בהן אמון?

ככל שמצבו המשפטי של ראש הממשלה הישראלי מסתבך, כך עולה מידת הנזק שהוא גורם לציבור. מניסיון לחוקק חוקים פרסונליים ורטרואקטיביים (החוק הצרפתי, חוק ההמלצות) שיצילו את עורו, עבר נתניהו להשתלחות חסרת רסן במפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך — שהוא עצמו מינה — ומשם לביקורת על מוסד עד המדינה, כשהכתובת האמיתית לביקורת היא למעשה היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמאשר הסכמי עד מדינה.

פרשות נתניהו מלמדות על הזמן, המשאבים והנחישות שהוא משקיע בתקשורת. והמאמץ הזה חוזר אליו כבומרנג שמתנפץ על ראשו. התמקדותו בתקשורת והלהט והתכיפות של תגובותיו העצבניות רק מגבירות את כוחן וחשיבותן של המלצות המשטרה, ואולי מעודד עוד חשיפות תקשורתיות וחקירות חדשות.

נדמה שהמדיניות שבה בחר נתניהו היא "תמות נפשי עם פלישתים". אבל מדינה,כל מדינה,אינה יכולה לקבל מצב שהעומד בראשה מעדיף את טובתו על פני טובת האזרחים. חבריו לקואליציה חייבים להפר את שתיקתם, להפסיק עם החישובים הפוליטיים הקטנים ולהבין שמונחת על כתפיהם אחריות ציבורית. נתניהו אינו יכול להמשיך בתפקידו.