האם מסוגלת הממשלה הישראלית לתפקד באופן רציני וענייני לטובת האזרחים, כשמרחפים מעליה חשדות על העומד בראשה? על שאלה חשובה זו מקבל הציבור שוב ושוב תשובה שלילית.

השבועות האחרונים מבהירים זאת היטב: במקום לעסוק בעניינים הקשורים לניהול הממשלה, ראשי מפלגות הקואליציה עסוקים בתמרונים פוליטיים אינסופיים, כשהם מנסים להבין אם עליהם להתכונן לבחירות בזק, או להניח שהממשלה תסיים את הקדנציה במועד המיועד לכך, בנובמבר 2019.

כך קורה, שסוגיות כבדות משקל — חוק הגיוס, התקציב— נעשות בנות ערובה לאינטרסים צרים של הישרדות פוליטית. האזרח לא רק שאינו עומד בראש מעייני ראשי מפלגות הקואליציה, אלא שהוא נאלץ לתהות על הקשר שבין שאלת הגיוס של אלפי חרדים לבין עמדת היועץ המשפטי בפרשת 2000, או בין העברת התקציב לבין ההתפתחויות בפרשת 4000.

עדות מטרידה לעיוות שלטוני זה בולט כשרואים את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דורש מראשי מפלגות הקואליציה להתחייב באופן פומבי להישאר בה עד מועד הבחירות בנובמבר 2019. מדובר בדרישה, המבהירה עד כמה רעוע הבסיס המוסרי שעליו נשענת הקואליציה הנוכחית: האם גם במקרה של העמדה לדין אמורים חברי הקואליציה להמשיך לתמוך בנתניהו, רק משום שהכריח אותם בעוד מועד לעשות זאת? נתניהו מנצל את חוסר הרצון של שותפיו לקיים בחירות כדי לכפות את המשך שלטונו, גם במחיר השחתה מוחלטת של נורמות ציבוריות בסיסיות.

גם האיומים של חלק מחברי הקואליציה חושפים נורמות ציבוריות קלוקלות. בעוד יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שוקל סוף סוף את האפשרות "ללכת עם מה שמאמינים בו", יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, אינו מבין בכלל "מה קרה? פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שרוצים בחירות? לא קרה שום דבר חיצוני שמצריך את הבלגן הזה". תמוה הוא, שבעיני מי שמופקד על חינוך הילדים— חקירה של ראש ממשלה בפרשות שחיתות, ובעקבותיה השתלחות מסוכנת במערכת אכיפת החוק, כולל טענות של ראש הממשלה על קשירת קשר, נתפשות כ"שום דבר שמצריך בלגן".

הקואליציה אינה יכולה להמשיך להתקיים תחת ענן החשדות הרובץ על נתניהו. כל החלטה שלה תהיה נגועה בשאלת התפתחות חקירותיו, ולא תזכה לאמון הציבור. שתי אפשרויות בלבד עומדות לפניה: החלפת נתניהו, או בחירות מוקדמות.