הקומבינה הפוליטית־הישרדותית שרקח ראש הממשלה הישראלי עם המפלגות החרדיות בנוגע לחוק הגיוס היא עוד לבנה בחומת חוסר הלגיטימיות של שלטון בנימין נתניהו.

תחת צל כבד של חשדות וחקירות, הצליח נתניהו לנצל את חולשת שותפיו הקואליציוניים שחוששים מבחירות מוקדמות, והעביר לאזרחים מסר ברור: כדי לשרוד כראש ממשלה אני מוכן גם להעביר חוק שבבסיסו אפליה גמורה בין דם לדם.

הצעת החוק, שפוטרת תלמידי ישיבות מגיוס לצבא, הועברה בוועדת שרים לחקיקה והוסכם שתקודם בקריאה טרומית עוד במושב הנוכחי, בתמורה לכך שהמפלגות החרדיות יתמכו בתקציב 2019. במלים אחרות, נתניהו הסכים לפטור אלפי בחורים צעירים מגיוס צבאי, ובלבד שיוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה.

העובדה שבג"ץ כבר קבע שהחוק אינו שוויוני, ושאפילו היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, טען שהנוסח הנוכחי "לא יעמוד במבחן בג"ץ", נתפשים בעיני בכירי הקואליציה כזוטי דברים. אביגדור ליברמן יכול לצעוק ככל שירצה, אבל בסופו של דבר הוא שותף למעשה העוולה בכך שהוא נשאר בממשלה. משה כחלון כבר התרגל לשמש עלה תאנה למניפולציות של נתניהו, ואילו שרת המשפטים, שאמורה להגן על מערכת המשפט, חושבת שמדובר בסך הכל בעניינים של ניסוח.

אבל אם הממשלה הנוכחית היתה עובדת בצורה רצינית, היא היתה מבהירה לציבור — בדיבור ובעיקר בחקיקה — שחוק הגיוס אינו שוויוני ולכן אינו לגיטימי. אין סיבה שצעיר חילוני יסכן את חייו בצבא, בעוד בחור ישיבה יזכה לפטור. אם ישראל רוצה לפטור צעירים משירות, שתעשה זאת גם עם סטודנטים למדעי הרוח או להנדסה, בטח ובטח עם סרבני גיוס מצפוניים, שמגיעים לכלא.

חמור מכך, חוק הגיוס אמור להישען על חוק יסוד לימוד התורה, שמציב את ערך לימוד התורה מעל לערך השוויון, ושאמור למנוע בעתיד מבג"ץ לפסול את חוק הגיוס. למעשה, נתניהו כיבה שריפה אחת (חוק הגיוס) על ידי התחייבות לתבערה כללית (חוק יסוד לימוד התורה) בהמשך. שאלת הגיוס לצבא נוגעת בנימי נפשה של החברה. במקום לערוך דיון מעמיק וענייני בנושא, נתניהו שוב מעדיף לעסוק בחישובי העלות־תועלת הפוליטיים שלו. טובת הציבור שוב מופקעת לטובת הישרדותו והציבור החילוני ימשיך לשלם את המחיר.