ככל שהמחנה הליברלי יקדים להכיר בעובדה שסיכוייו להחליף את הימין בשלטון בבחירות הקרובות שואפים לאפס, כך ייטב. ככל שתחדור לתודעת הציבור ההכרה ששלטון הימין ברגע זה מובטח, יונח הבסיס להתארגנות למלחמת חפירות שהשמאל יצטרך לנהל בשנים הבאות בשדה החינוך, התרבות וההגנה על זכויות האדם.

בתיאוריה, האופוזיציה משתרעת מהאגף הסוציאל־דמוקרטי של מרצ, דרך מה שנותר ממפלגת העבודה ועד למצביעי יש עתיד, שבייאושם נותנים את קולם לחבורה האנמית של יאיר לפיד. על הנייר מדובר בפוטנציאל של כ–40 ח"כים, אך למעשה חלק מהפוליטיקאים האלה קרובים ללאומנים הרדיקלים ויסרבו לשתף פעולה עם הפלסטינים, שבלעדיהם אין ולא יהיה רוב להחלפת השלטון.

מצב זה לא השתנה מהותית מאז 1967, כשלרוב אנשי מפלגת העבודה . כמו קודמיו, גם אבי גבאי משלה את עצמו שאם יתחנף לימין הוא ימשוך את קולות הפריפריה. כדי שהתארגנות אינטלקטואלית ואמוציונלית למאבק הצפוי תוכל לצאת לדרך, חייבים להתמודד עם שאלת יסוד: איך לתרגם למעשה את ההתרסה של אורי מרק כלפי גייסות המתנחלים: "הפסדתם". הלוואי ויהיה אפשרי עוד להאמין שקיימות בחברה היהודית האנרגיה, הנחישות והביטחון העצמי הדרושים לפינוי, מוגבל ככל שיהיה, של השטחים הכבושים. להלכה זה אפשרי, אך זה לא יקרה ללא משבר עמוק, כי מזה 50 שנה לא מצא השמאל הציוני את היכולת להשתנות ולהתאים עצמו לתנאים של ממשלה מתוקנת.

במקורה, הציונות היתה מבצע של כיבוש פלסטין בטענה שהיא רוצה להציל את יהודי אירופה: זה היה בסיסה, זו היתה המטרה. עם המצאת ישראל לא חל שינוי בדפוסי הפעולה של השמאל, ונורמות התנהגותו נותרו כשהיו מתחילת המנדט. הקמת ישראל לא היתה בבחינת התחלה חדשה; הליברליזציה הפוסט־בן־גוריונית באה ממש ערב מלחמת 1967, ובטרם הצליחה להתפתח, שקעה בכיבוש. זה היה הכישלון ההיסטורי של האליטה הפוליטית של השמאל, שהובילה את היישוב לעצמאות ושלטה בממשלה עד 77'. מאז המהפך עברו שנות דור, אך לא הרבה השתנה: חוסר האונים שאיפיין את שלטון השמאל בעשור שלפני המהפך ולאחר מכן בשנות האופוזיציה הארוכות, מאפיין גם היום את המחנה הליברלי. האמת היא שהאטימות שבקונסנזוס לא נסדקה וספק אם חוק האפרטהייד, הוא חוק הלאום, יגרום לאופוזיציה לצאת מגדרה.