שר החינוך של ישראל נפתלי בנט משוכנע שהמו"מ שמנהלת ישראל באופן עקיף עם תנועת ההתקוממות חמאס, כדי להביא לרגיעה ארוכת טווח הוא זרע הפורענות שיחולל את המלחמה הבאה. "ליברמן בחר בכניעה שתביא למלחמה", הוא הפיץ לתקשורת. "ההססנות שלו והתפישה שלפיה דיבורים עם תושבי עזה יפילו את חמאס ויביאו ביטחון לתושבי עוטף עזה הם קשקוש מוחלט וחסר אחריות", התלהם. את ההחלטה לנהל מו"מ מגדיר בנט כ"מדיניות רופסת תחת מעטה של אחריות ופרגמטיות".

מעבר להתנפלות האישית הבלתי שגרתית של שר על שר אחר שמכהן באותה ממשלה, ואשר מכוונת בעיקרה לאוכלוסיית ה"בייס" הימני הקיצוני, חשוב לבחון את האמירות הללו לגופן.

לבנט אין פטנט בדוק, שיכול להניב את השקט הקבוע שאליו שואפים האזרחים. לאורך השנים צבא ישראל הפעיל את מלוא יכולותיו וביצע אלפי תקיפות מן הקרקע ומן האוויר, חיסל שורה של מנהיגים פלסטינים והטיל סגר ברוטלי על שני מיליון תושבי הרצועה. אחרי כל אחד מן המבצעים הללו טענו ממשלות ישראל, כי "הפעם חמאס הוכה מכה ניצחת", רק כדי להיווכח שהמכה הניצחת היתה זמנית, שעזה ממשיכה להתקומם נגד הכיבוש הישראלי ולא נגד הנהגת חמאס, ושחמאס הופך להיות הגורם השלטוני האחראי ברצועה.

גם הפעם, אחרי תקיפתן של כ–150 מטרות בעזה, נמצא כי הפתרון למשבר בעזה והסיכוי להרגיעה אינו טמון בכוח הצבאי, אלא במה שמכונה עכשיו "הסדרה". נכון שהפסקת אש איננה תחליף להסכם שלום, ואורך חייהן של ההסכמות, אם וכאשר יושגו, אינו מובטח. אבל כאשר הדברים אמורים בסכסוך לאומי שפתרונו המדיני איננו בר השגה בטווח הנראה לעין, גם שקט זמני הוא הישג עבור הישראלים, כפי שהוכיחה תקופת הרגיעה שאיפיינה את ארבע השנים שאחרי תוקפנות צוק איתן, שגם הוא הסתיים בהסדרה.

אם בנט סבור שעל ישראל לכבוש מחדש את עזה, לנהל קרבות מבית לבית, לגרום לאינספור קורבנות בנפש בשני הצדדים, לנהל ישירות את עזה ולשלם עבור השירותים האזרחיים בה, יאמר זאת במפורש. אבל אם זו עמדתו, הכתובת למתקפתו איננה שר המלחמה אלא ראש הממשלה ויתר שרי הקבינט, ולא פחות מכך, הרמטכ"ל.