באחרונה הועלתה בוועדת השרים לחקיקה בישראל הצעת חוק "נאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב, אשר מבקשת להעניק לעצמה סמכות של צנזורית על התרבות. על פי ההצעה, תינתן לרגב הסמכות למנוע תקציבים ממוסדות תרבות, לפי מספר עילות. חלק מהעילות למניעת תקציבים הן עבירות פליליות כמו תמיכה בטרור, הסתה לגזענות וביזוי סמלי ישראל. אלא שהשרה מבקשת להפוך עצמה לרשות החוקרת, השופטת והמבצעת ולקבוע בעצמה מתי יצירה או מוסד תרבותי "תומך בטרור", "מסית לגזענות" או "מבזה את סמלי ישראל".

הטענה המיתממת שלפיה לא מדובר בפגיעה בחופש הביטוי אלא רק ב"מניעת מימון" נגזרת מתפיסה כאילו תקציבי ישראל הם הקופה הקטנה של שרי הממשלה. ברצותם – יממנו, ברצותם – לא יממנו. הכל לפי שיקולים פוליטיים, הרי יש להם "חופש מימון". אלא שלא כך היא. חלוקת תקציבים ציבוריים צריכה להיות לפי קריטריונים שוויוניים בהתאם לחוק ולא על פי קריטריון שמאפשר לשר לחלק תקציבים לפי השקפתו הפוליטית.

השמירה על חופש הביטוי והיצירה היא קריטית בתחום התרבות. הצעת החוק מקדמת את ישראל לעבר מצב שבו רק יצירות המהללות את הממשלה ומדיניותה יקבלו מימון. מצב זה של אמנות מגויסת וכפופה לגחמות פוליטיות מאפיין משטרים סמכותניים. בידי שר האוצר קיימת סמכות דומה: "חוק הנכבה" מ-2011. ואולם, לא רק שהסמכות המוצעת כעת חריפה יותר, אלא שהעובדה שקיים כבר חוק פוגעני שמעולם לא הופעל בוודאי איננה תירוץ להעביר חוק מזיק יותר, שיעניק סמכות ספציפית דווקא לשרה האמונה על התרבות; שרה שכבר הודיעה על כוונתה לעשות בו שימוש כלפי יצירות שיש בהן ביקורת על הצבא, על הכיבוש, או אפילו אם כלול בהן עירום (פגיעה לשיטתה ב"יהודיות ישראל").

למרות מסך העשן, לא מדובר בחוק שימנע מימון מ"תומכי טרור" או "מי שפועלים נגד ישראל". מדובר בניסיון בריוני ובוטה להרתיע מוסדות תרבות ויוצרים ביקורתיים על ידי סתימת פיות. החוק צפוי לעבור בזכות תמיכתו המבישה של שר האוצר משה כחלון, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי של משרדו והסתייגויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. אסור לממשלת ישראל לאשר הצעת חוק רעה זאת.